פסחים דף כט עמוד א

פרק שני

ואזדו לטעמייהו:

דאיתמר, האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח, לדברי ר"י.

לרבא: ילקה דלא יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראייה לפטור.

ולראב"י: לא ילקה דיליף שאור דאכילה משאור דראייה.

וחזר בו ראב"י מההיא.

דתניא: האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, וי"א: לא מעל.

לרי"ו: יש אומרים היינו רבי נחוניה בן הקנה שהיה עושה יוה"כ כשבת להתחייב בנפשו ולהיפטר מתשלומין.

לרב יוסף: בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי. דלמ"ד לא מעל כיוון דס"ל אין פודין.

ראב"ר מרב יוסף: לכו"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

וכאן חלקו אי דבר הגורם לממון כממון ומ"ד לא מעל דס"ל דלאו כממון.

לרב אחא בר יעקב: לכו"ע דבר הגורם לממון - כממון דמי.

וכאן חלקו אי כר"י דמעל או כר"ש דלא מעל.

והיינו דחזר בו דס"ל דר"י למד שאור דאכילה מראייה לפטור ואיך יחייב כאן [

לרב אשי: לכו"ע אין פודין, ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

וכאן חלקו מ"ד מעל – כריה"ג [שהחמץ מותר בהנאה בפסח] ומ"ד לא מעל -כרבנן.

רב: חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – אסור, ואיירי במשהו.

ולטעמיה דבמינו במשהו, שלא במינו בנ"ט, וגזר שלא במינו אטו מינו.

שלא בזמנו, במינו- אסור כר"י, שלא במינו- מותר.

דלא גזרי אטו מינו ומיירי באינו נ"ט [דאי נ"ט אף שלא במינו אסור]

שמואל: חמץ בזמנו במינו אסור.

ולטעמיה דבמינו במשהו שלא במינו בנ"ט ולא גזר שלא במינו אטו מינו.

שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן - מותרין, כר"ש.

ולרי"ו: חמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו - אסור בנ"ט.

ולטעמיה דכל איסורין שבתורה אף במינו בנ"ט.

שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן - מותר. כר"ש.

רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - אסור במשהו, כרב.

שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - מותר, כר"ש.

והא דקנס ר"ש דווקא בעיניה אבל בתערובת לא.

ולטעמיה שהיה אצל ר"נ דמיד אחר הפסח התיר לקנות שאור נכרים.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת פסחים · הדף היומי היום