בבא בתרא דף קלח עמוד ב

פרק שמיני

כראוי לו - נוטלן ונוטל את חובו,

ואם אמר בחובו - נוטלן בחובו. משום דאמר כראוי לו,

כראוי לו וכר"ע דדייק לישנא יתירא

דתנן: ולא את הבור ולא את הדות,

לר"ע אף שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך,

וחכ"א: אין צריך ליקח לו דרך,

ומודה ר"ע, בזמן שאמר לו חוץ מאלו – שא"צ ליקח לו דרך;

משמע כיון דא"צ וקאמר - לטפויי מלתא קאתי, ה"נ הכא

לפיכך לר"מ: כשהוא גובה צריך להביא ראיה;

חכ"א: אין כותבין אא"כ מכירין, לפיכך כגובה א''צ להביא ראיה.

ר"נ מר''ה: לר"מ: אין כותבין משום ב''ד טועין, וחכ"א: כותבין.

ר''ד מנהרדעא: הלכתא: אין חוששין לבית דין טועין.

ושאני מרבא דאמר שאין חולצין אא"כ מכירין, ואין ממאנין אא"כ מכירין, לפיכך כותבין גט חליצה וגט מיאון אף שאין מכירין,

דשם ב"ד אחר ב"ד לא דייקי ולא מצד דטועין ב"ד אחר עדים דייקי

האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה,

ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת בבא בתרא · הדף היומי היום