פסחים דף כח עמוד ב

פרק שני

דתניא: חמץ לפני ואחר זמנו לר''י עובר בלאו, ולר''ש אינו עובר בכלום

תוך זמנו עובר בלאו וכרת.

ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, אתאן לתנא קמא.

ריה"ג: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה?

טעם דר"י דג' קראי כתיבי: 'לא יאכל חמץ' 'וכל מחמצת לא תאכלו' 'לא תאכל עליו חמץ'. חד לפני זמנו, וחד לאחר זמנו, וחד לתוך זמנו.

טעם דר"ש: 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות' רק בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ.

וג' קראי א.חד - לתוך זמנו.

ב.'וכל מחמצת' לרבות שנתחמץ מחמת דבר אחר.

ב. 'לא יאכל חמץ' לכדריה"ג לפסח מצרים שחימוצו נוהג ליום אחד - וסמיך 'היום אתם יצאים'.

ולר"י: חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר - 'מחמצת' משמע כל דבר.

והא דריה"ג א. מדסמיך 'היום', ב.- סמוכין לא דריש.

וקרא דר"ש ד'לא תאכל עליו חמץ', 'ושבעת ימים תאכל עליו מצות' בא לקובעו חובה אף בזמן הזה.

ולר"ש קובעו חובה נפיק מ'בערב תאכלו'.

ולר"י מיבעי לטמא ושהיה בדרך רחוקה. דקמ"ל דאף דלא אכיל פסח מ"מ צריך מצה ומרור.

ולר"ש הך דטמא וכו' - א"צ קרא דלא גרע מערל ובן נכר. ד'וכל ערל לא יאכל בו' בו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור.

ולר"י: כתיב בזה, וכתיב בזה.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת פסחים · הדף היומי היום