סוטה דף ג עמוד א

פרק ראשון

ולמ"ד מותר לקנאו: לשון קינוי כרנב"י: -לשון התראה, וכן אומר: 'ויקנא ה' לארצו'.

תניא מר"מ: העובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי, ועבר עליו רוח קנאה'

ועבירה לשון הכרזה, 'ויצו משה ויעבירו קול במחנה'.

ר"ל: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות,

- דאיש איש כי ת+שטה אשתו'.

תדר"י: מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה? שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, ועד אחד מעידה שהיא טמאה.

ר"פ לאביי: והא קינוי כתוב אחר סתירה וטומאה - א"ל: 'ועבר', וכבר עבר.

והך: דועבר לכם כל חלוץ' אף שכבר נאמר ו'ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו', משמע דלהבא,

תנדר"י: אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח, ד'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו'. רוח- רבנן: רוח טומאה, ר"א: רוח טהרה.

ומסתברא: כמ"ד רוח טהרה, ד'וקנא את אשתו' לרי'ש רשות, ולר"ע: חובה;

אי רוח טהרה - שפיר, אלא אי רוח טומאה, מה שייך רשות וחובה

גופא: 'וקנא את אשתו' לרי"ש רשות, ולר"ע חובה.

'לה יטמא' לרי"ש: רשות, ור"ע: חובה.

'לעולם בהם תעבודו' לרי"ש: רשות, ור"ע: חובה.

ר"פ לאביי: לימא, רי"ש ור"ע בכל התורה חלקו אי רשות או חובה

א"ל: כאן חלקו בקרא: וקנא את+ אשתו' לרי''ש: רשות, לר''ע: חובה.

רי"ש כראב"י: 'לא תשנא את אחיך בלבבך', יכול כגון זו?

ת"ל: 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו'.

ולר"ע: קינוי אחרינא כתיב.

ולרי"ש: איידי דבעי למיכתב 'והיא נטמאה והיא לא נטמאה', כתב גם 'וקנא את אשתו' כרי"ש: כל פרשה שנישנית,לדבר שנתחדש בה.

'ל+ה יטמא' – רי''ש: רשות, ר''ע: חובה.

טעם רי'ש: איידי ד'לנפש לא יטמא בעמיו', צריך לכתוב לה יטמא.

ור"ע: מכי 'אם לשארו' נפקא, 'לה יטמא'- לחובה.

ורי"ש: 'לה' מיטמא, ולא לאיבריה.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת סוטה · הדף היומי היום