חגיגה דף כד עמוד ב

פרק שלישי

ר"ל: דווקא ידו, אבל לא יד חבירו,

רי"ו: אפי' יד חבירו - א. באותה היד ב. לפסול ולא לטמא.

והוכיח מכפל הסיפא: היד מטמאה חבירתה, ור"ל חזר לסבור כרי"ו.

ותנאי היא דלרבי: יד נגובה מטמאה חבירתה [להיות שני] לטמא בקדש,

ולריב''י: [להיות שלישי] לפסול, אבל לא לטמא.

ולא הוצרך: כשנוגע בו - ש'חיבת הקדש' מכשרתם בלא משקה,

אלא: בתחב לו חבירו לפיו או לעצמו בכוש, ורוצה לאכול צנון חולין נגוב עמו - שמותר בתרומה, ולא בקדש שמא יגע בו בידו.

והטעם: שעד עכשיו היו אסורים - הצריכום טבילה, היסח הדעת.

חומר בתרומה:

שביהודה, נאמנים ע"ה על טהרת יין ושמן כל ימות השנה לקודש,

ובשעת הגיתות והבדים - אף על התרומה.

עברו הגיתות והבדים, והביאו לו חבית תרומה -

לא יקבלנה ממנו, אבל מניחה ע"ה לגת הבאה.

ואם אמר: 'הפרשתי לתוכה רביעית קדש' - נאמן.

כדי יין ושמן המדומעות נאמנים עליהם בשעת הגיתות והבדים,

וקודם לגיתות שבעים יום.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת חגיגה · הדף היומי היום