מועד קטן דף ה עמוד א

פרק ראשון

ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות

ד. ומתקנין את קילקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן.

חטיטה להוציא צרורות שנפלו מותר, חפירה - לא מעשה אומן.

רי"ו: אם רבים צריכין להם במועד – אפי' חפירה מותר.

וכך פי' הברייתא: חוטטין בורות של יחיד כשצריך להם ושף סדקים,

ואצ"ל של רבים - שאפי' חפירה וסיד מותרת.

ואין חופרין בורות של רבים כשאין צריכין,

ואצ"ל של יחיד - שאפי' חטיטה אסורה ורק מילוי מים מותר לו.

ר"א דייק מהמשנה: ד'כל צורכי רבים' לאתויי חפירה כשצריכין.

א. ומציינין את הקברות.

אף שלציין קברים זה מסיני - אסמכוה אקרא:

א. רשב"פ: 'וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון'.

ב. ר"א: 'וטמא טמא יקרא' - טומאה אומרת לו פרוש.

ג. אביי: 'ולפני עור לא תתן מכשול'.

ד. רב פפא: 'ואמר סולו סולו פנו דרך'.

ה. רב חיננא: 'הרימו מכשול מדרך עמי'.

ו. ריב"א: 'והודעת להם את הדרך ילכו בה'.

ז. מ"ז: 'והזרתם את בני ישראל מטומאתם'.

ח. ר' אשי: 'ושמרתם את משמרתי' - משמרת למשמרתי.

ט. רבינא: 'ושם דרך אראנו בישע אלהים'.

ריב"ל: השם אורחותיו רואה בישועתו של הקב"ה 'ושם דרך'..

ולכן תלמידו דרבי ינאי לא הקשה לו ברגל דמכסיף.

דין 'מציינים' בטומאה

ת"ר: אין מציינין על- כזית מת, עצם כשעורה, לא מטמא באהל.

אבל מציינין על שדרה, גולגולת, רוב בנין ומנין המת.

ולא מציינין הוודאי בית קברות,

אלא הספק סככות אילן המיסך, פרעות אבנים בולטות, בית הפרס יתבאר.

ולא במקום טומאה שמפסיד טהרות ולא רחוק מהטומאה מפסיד א"י.

כזית מת - מצומצם שעתיד להחסר צימוק, ושלא ישרפו לעולם.

בית הפרס - שדה שאבד בה קבר, שמטמאה באהל,

אבל בנחרש בה קבר לא מציין, דמנפח בית הפרס והולך,

וכדתנן: דשלשה בית הפרס הן: שדה שאבד בה קבר, שדה שנחרש בה קבר,

ושדה בוכין - שמפטירין בה המתים, ושמא השאירו שם אבר.

ויקשה:ומתרצים: דשדה מצויינת ויש אילנות בידוע שנחרשה משמע שמציין.

שאבד בה קבר וציינוה, והאילנות מוכיחים שנחרשה אח"כ.

- ומדובר א.ב. במפוזרים האילנות בכל השדה דנחרשה כולה וטהרה.

על הגבול, והרי אין מרחיקין ציון מהטומאה והספק היה בכולו.

א. ר"י: מטמא, עד שיהא שם זקן או תלמיד, שאין הכל בקיאין בדבר.

אביי: ש"מ צורבא מרבנן שבעיר – ענייני העיר מוטלים עליו.

ר"י: אבן מצויינת בסיד - תחתיה טמא,

שתים בסיד, סיד גם ביניהן- ביניהן טמא, ואם לא- ביניהן טהור.

ודתניא: שתים, אם יש חרישה ביניהן- טהור, ואם לא - טמא!

- כשהסיד יורד לכאן ולכאן, ומחמת חרישה התקלף ונפל שם.

רב אסי: ארבעת צדדי שדה מצוינין- השדה טמאה, והציון לא,

אבל אם רק חלק מצוינין טמא רק תחת הציון,

דאין מרחיקין ציון שלא להפסיד את ארץ ישראל.

ויוצאין על הכלאים.

ואף שיצאו גם בט"ו באדר -

ר"א וריב"ח: חד: בכיר באדר. ואפיל מועד. וחד: זרעים באדר וירקות במועד.

מרי"ו: אם ניכר הכלאים יוצאין גם קודם.

והטעם שבמועד - ששכר פועלים זול, והשכר מתרומת הלשכה.

והשיעור של כלאים - כדתנן: רובע לסאה, שאז ימעט,

וכדתניא: דבראשונה עוקרין הכלאים ומשליכין לבהמתן, והיו שמחין שמנכש ומאכיל, התקינו שעוקרין ומשליכין על הדרכים,

ועדיין שמחין שמנכש, התקינו שמפקירין השדה כולה.

ראב"י: מושכין המים מאילן לאילן, אבל לא ישקה כל השדה,

זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד כבית הבעל.

וחכמים: מתירין בזה ובזה כל השדה וזרעים שלא שתו, שמתירים בעל

ר"י: שדה מטוננת לחה והתייבשה מותר לכו"ע להשקות כולה, ותנ"ה.

תניא לראב"י: א. רק זרעים ששתו לפני המועד מותר ב. שדה גריד בית בעל - אסור,

חכמים: שניהם מותרים.

רבינא: ש"מ מרבנן שמותר לרבץ לזלף בגינה למהר הגידול, כמו בגריד.

ת"ר: מרביצין שדה לבן בשביעית, אבל לא במועד - כראב"י.

והך: דמרביצין בשניהם - כרבנן, וה"ה השקאה.

תניא אידך: מרביצין ערב שביעית לשביעית, ובשביעית למוצ"ש.

צדין את האישות והעכברים משדה האילן והלבן

- כדרכו, במועד ובשביעית.

ר"י: משדה האילן- כדרכו, ומשדה הלבן- לא כדרכו הפסד מועט

ומקרין הפירצה במועד בשינוי, ובשביעית בונה כדרכו.

אישות -בריה שאין לה עינים - 'נפל אשת בל חזו שמש'.

ת"ר: מחריבין חורי נמלים- שם עפר מחור אחר, וחונקין זא"ז.

אביי: בשתי עברי נהר, ואין גשר אפי' קטן או מצרא, ורחוק פרסה.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת מועד קטן · הדף היומי היום