כתובות דף עה עמוד א

פרק שביעי

טעם דר"י:- ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה.

והיינו כיוון שנשבעו ברבים לא היתה התרה,

רבים רנב"י: ימים שנים רבים – שלשה, רי"צ: עשרה,- עדה.

ר"מ: כל נדר שצריך חקירת חכם - לא יחזיר,

ר"א: אסרו צריך מפני שאינו צריך.

וחלקו בדר"מ ור"א: אם אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד.

רבא: כאן באשה חשובה, דאמר לא ניח"ל שתיאסר בקרובותיה.

ובסיפא: הוא שהלך אצל חכם או רופא והתירו [או ריפאו]-מקודשת, לא אמרי דאינה מקודשת,

א. דהיא בכל דהו ניח"ל כדר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.

ב. אביי: אף מי שיש לה בעל נמוך מאוד, שמה כסאה בין החשובות.

ג. ר"פ: אף מי שבעלה באומנות בזויה כצמר, תשב עמו בפתח ביתה.

ד. ר"א: אף שיש בו פסול משפחה אף עדשים לא מבקשת ממנו,

תנא: וכולן [מאותן המכבדות בעלים כאלו] מזנות ותולות בבעליהן.

תנא, הוסיפו עליהן: זיעה, ושומא, וריח הפה.

והני דחזינן דפוסלים גם בכהנים דהזקן, והחולה, והמזוהם, בין קבועין בין עוברין פסולין באדם.

אריב"ח: כאן בזיעה עוברת [אשה], כאן [בכהנים] בזיעה שאינה עוברת.

ר"א: זיעה בכהנים לא פוסלת דאפשר בקיוהא דיין [כוהל],

ואף בריח הפה יכול לעבוד ופלפל בפיו,

אבל גבי אשה לא אפשר. [אבל זוהמא גם בכהן פוסל]

שומא שיש בה שער -מום שפוסלת בשניהם, גדולה -מום, קטנה אי"ז מום

גדולה- רשב"ג: עד כאיסר האיטלקי, ריבר"ח: בעומדת על פדחתה.

שלא ראה כי היא תחת כפת ראשה ופעמים נראית ופעמים לא.

• ר"ח מאדם גדול ר"ש: נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת זה מום.

ר"ח: קול עבה באשה זה מום, ד'כי קולך ערב ומראך נאוה'.

ר"נ ביראה: בין דדי אשה – ג' אצבעות, ואי טפח הוא מום.

ר"נ: כל אשה שדדיה גסין מחברותיה [טפח] זה מום.

ויש כה"ג כרבב"ח: בערביא, שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה

'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון',

ר"מ בדריב"ל: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.

אביי: וחד מינייהו בני ציון עדיף כתרי מינן.

רבא: וחד מינן כשעולה לא"י- עדיף כב' מהן,

דרי"ר: כאן לא ידע מה אמרו רבנן, וכשעלה, קרי לן בבלאי טפשאי

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת כתובות · הדף היומי היום