תענית דף ו עמוד ב

פרק ראשון

נפק''מ: רביעה ראשונה - לשאול, שלישית – להתענות [יחידים]

שניה א. לר"ז: לנדרים. נודר עד הגשמים עד רביעה שניה.

ב. לר"ז: לזיתים. שכל אדם מותר בפאתו מרביעה שניה.

ג. ר"פ: להלך בשבילי הרשות. - עד רביעה שניה.

ד. רנב"י: לבער פירות שביעית. - תבן וקש מרביעה שניה.

דכלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית.

ר"א: לשון רביעה שרובע את הקרקע, כר"י דמטר בעלה של ארץ,

ור"א: רביעה ראשונה שתרד בקרקע טפח, שניה לגוף פי חבית.

ר"ח: גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית אין בהן משום ועצר.

ואר"ח: גשמים שירדו קודם ועצר זמן קר''ש - אין בהן משום ועצר.

אביי: דווקא דערב, אבל קודם ועצר דבוקר - יש בהן משום ועצר.

דאריב"צ: ענני בוקר דקים אין בהם ממשות. אבל עבים יש ממשות.

ר"פ לאביי: דאמרי אינשי: דכשיורד מטר בבוקר, שהמוכר יקפל התבואה,

שלא יתפרנס, מרוב תבואה בשוק- היינו כשיש עננים עבים.

• ר"י: טובה שנה שטבת שלה אלמנה מגשמים, שהדרכים לא מקולקלות, ומגיעים התלמידים, ורק שירדו בתחילת שנה,

ר"ח: גשמים שירדו רק על מקצת מדינה - אין בהן משום ועצר.

וקרא מיירי בהמטיר על עיר אחת יותר מידי, שאז שתיהן לקללה

רבי אבהו: מאימתי מברכין על הגשמים - משיצא חתן לקראת כלה. הרבה

רב: מברך מודים אנחנו לך ה"א על כל טפה וטפה שהורדת לנו.

ורי"ו מסיים: אילו פינו מלא שירה כים, כו', עד אל יעזבונו רחמיך ה' אלהינו, ברוך רוב ההודאות. ולרבא אל ההודאות

ר"פ: לכך יאמר לשניהם: אל ההודאות רוב ההודאות.