יבמות דף קכ עמוד א

פרק ששה עשר

איבעיא, טעמו: 'צרה מעידה לחברתה', או 'לא מקלקלת עצמה'?

נפק"מ: 'צרה מעידה' אף לא נישאת, 'לא מקלקלת' רק בנישאת.

א. מוכיח 'דלא מקלקלא': הואיל והותרו ליבמין.. [היינו שנישאו],

ודחה: לדבריהם, דלדידי 'צרה מעידה', אלא תודו לי בנישאה,

ורבנן ס"ל: 'תמות נפשי עם פלשתים'.

ב. ומוכיח עוד: 'מת בעלי' - תנשא.. וצרתה אסורה,

ר"א: הואיל והותרה היא, הותרה צרתה.

ודחה: 'הואיל והותרה ונישאת',

ואין חשש: שמחביאה גט מבעלה ולא מתקלקלת - שבנישאה לכהן.

ואין מועיל סימנין שבגופו ובכליו.

אין מעידין אלא כשתצא נפשו,

ואין מועיל מגוייד, צלוב, חיה אוכלת בו.

אין מעידין אלא עד ג' ימים,

ריב"ב: לא כל האדם, לא כל המקומות, לא כל השעות שוין.

ת"ר: צריך שיראו פדחת וגם פרצוף פנים, שניהם, עם החוטם.

מר"כ: 'הכרת פניהם ענתה בם', מעשה שהדביק בגד על מצחו ולא הבחין בו.

ויקשה: מצא גט קשור בכיס, בארנקי, בטבעת, בין כליו - כשר!

אביי, חלקו בדתניא: אין מעידין על שומא סימנין דרבנן, ראב"מ מעידין. א. דחה רבא: לכו"ע [רבנן וראב"מ] סימנין דאורייתא,

וחלקו אם שומא מצויה בבן גילו, או אם משתנית אחר מיתה.

ב. א"ד רבא: לכו"ע סימנין דרבנן, וחלקו אם שומא סימן מובהק.

וללישנא דדאורייתא: הך דבמת אין מועיל 'סימנין בגופו' - ארוך וגוץ,

א. ו'בכליו' - חוששים לשאלה, אבל כיס ארנקי וטבעת לא משאילים.

ב. 'כליו' - שחור ולבן.

ויקשה: אדם לא מטמא עד שתצא נפשו, אפי' מגוייד.. משמע שלא חי!

א. אביי, חלקו בדתניא: מעידין על המגוייד, רשב"א לא, שיכול לכוות.

וששנינו בסיפא: אחד ששילשלוהו לים ועלתה רגלו, ואמרו:

מהארכובה ולמעלה תנשא.. - אפי' לרשב"א: מים מחזקים המכה.

והך דישמעלי גייד בסכין גמל שלו, ומת מיד - גמל כחוש היה.

ב. רבא, משנתינו לכו"ע: ובסכין מלובנת [אף לרבנן חי, שהחום מרפאו].

משמואל: אבל אם אוכלת ממקום שנפשו יוצאה, מעידין.

משמואל: שחט בו רוב שנים וברח, מעידין ודאי ימות.

ואעפ"כ: אם רמז 'כתבו גט', כותבין ונותנין - חי הוא וסופו למות.

ואעפ"כ: אם נשחט כן, לא גולה על ידו - שמא -

א. רוח בלבלתו, ב. בעצמו קירב מיתתו בפירכוסו, ונפק"מ.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת יבמות · הדף היומי היום