בבא קמא דף לט עמוד ב
פרק רביעי
ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות
ומעמידים להן אפוטרופין לתם לגבות מגופו - תנאי היא.
דתניא: שור שנתחרשו ושנשתטו בעליו, ושהלכו למדה''י.
יב''נ מסומכוס: הרי הוא בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים,
וחכ"א: מעמידין להן אפוטרופין ומעידין בהן בפניו.
נתפקח החרש, נשתפה השוטה, והגדיל הקטן, ובאו בעליו ממה''י
יב''נ מסומכוס: חזר לתמותו עד שיעידו בו בפני בעלים, רבי יוסי: בחזקתו.
סומכוס: דהרי הוא בתמותו -בתמימותו דלא מחסרינן לו, ולא גובים מגופו.
וחכ"א: דמעמידין ומעידין להן בפני אפוטרופוס, משמע לתם לגבות מגופו
ובסיפא נחלקו: לסומכוס רשות משנה. ולר' יוסי: אינה משנה.
ת"ר: שור חש''ו שנגח - לרבי יעקב: משלם ח"נ.
א. רבא: מדובר במועד, ושמר שמירה פחותה,
וס"ל כר"י: דצד תמות במקומה עומדת וס"ל כר"י דלמועד סגי בשמירה פחותה
וס"ל כרבנן: דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו.
ומה שר''י: מחייב, מפרש ר' יעקב
ב. אביי: דר' יעקב ור"י חלקו: במועד ולא שמרו כלל
וס''ל כר"י בחדא: דצד תמות במקומה עומדת.
ופליג בחד דלר"י: מעמידין להן אפוטרופוס לתם לגבות מגופו,
ולר' יעקב: אין מעמידין, ומשלם רק ח''נ של המועדות.
ראב"א לרבינא: בשלמא לאביי דחלקו - שפיר,
אלא לרבא דלא חלקו, נעמיד בתם, לר"י - בששמר שמירה פחותה
ולראב'י בלא שמר כלל, דבשמירה פחותה בין תם בין מועד- פטורין,
וקמ"ל ר' יעקב: דמעמידין להן אפוטרופין לתם לגבות מגופו!
- א"ל, ה"ק: חדא דיש בה תרי טעמא.
רבינא: נחלקו ברשות משנה במועד, ונתפקח החרש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן. לר"י: הרי הוא בחזקתו, ר' יעקב: רשות משנה.
א. אפוטרופסים משלמין מן העלייה, ולא משלמין כופר.
לכאו' מוכח כתנא ש'כופר' - כפרה ולא ממון, ויתומים אינם בני כפרה.
לכאו' כריבריב''ב: דונתן פדיון נפשו - דמי ניזק, ריברי'ב''ב: דמי מזיק.
שחלקו: אם כופר חיוב ממון הוא או כפרה הוא
ודחי': דלכו''ע: כופר כפרה, וחלקו בדרשות הפסוקים.
לרבנן: נאמרה שיתה למטה ולמעלה, מה להלן אף כאן בדניזק.
וריבריב''ב: נתן פדיון נפשו' - דמזיק.
ולרבנן: 'פדיון נפשו' דמזיק מיהו בדניזק שיימינן.
משבח רבא לר"נ: בראב''י שאדם גדול הוא, א"ל ר''נ: לכשיבא לידך הביאהו לידי.
שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר?
אם כל אחד משלם כופר כופר אחד ולא שני כופרין.
ואם כל אחד חצי כופר, כופר שלם ולא חצי כופר?
ר''נ לא ענה, והרהר בדבר,
א''ל ראב''י: תנן: חייבי ערכין ממשכנין אותן, חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין.
חייבי כופרין כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם חמיר וא''צ למשכן,
או: כיון דלחברו צריך להביא ממון ולא לגבוה ולא חמור עליה בעי משכון
א"נ: כיון דהוא לא חטא וממונו הוא שהזיק, לא חמור כ''כ ובעי משכון?
א"ל ר''נ: הניחני אסתגר בקמייתא. [להישאר בשתיקתו]
ת"ר: שאלו בחזקת תם ונמצא מועד - בעלים משלמין ח''נ, ושואל ח"נ.
הועד בבית שואל והחזירו לבעלים משלמין ח"נ, ושואל פטור.
רישא מדובר: בהכיר בו שהוא נגחן, ואכתי אי תם היה, היה משלם ח"נ.
ואף שאז משתלם מגופו- מ"מ את אותו השור גם היה צריך לשלם
ולא יכל להבריח לאגם, שמדובר שהתפיס לבית דין,
ולא יכול לומר: שהתפיס השור ביד מי שאינו יכול לבוא עמו בדין
משום דא"ל: אי הייתי מחזיר לך אותו, גם ממך היו לוקחים אותו.
והבעלים לא יכל להבריחו לאגם - דסוף סוף מעליה משתלם
ואף כשאין לו נכסים, דכמו שמשתעבד לך משעבד לאחר,
וכר''נ: ונתן לאשר אשם לו - לנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנים לזה
הועד בבית שואל והחזירו לבעלים משלמין ח"נ, ושואל פטור
קשה מסיפא יוצא שרשות משנה, ומהרישא יוצא שרשות אינה משנה!
א. רי''ו: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו.
ב. רבה: מדרישא רשות אינה משנה ה"נ סיפא דא"ל לאו כל כמינך לייעד לשורי
ג. ר"פ: מדסיפא רשות משנה רישא גם -דכל מקום שהולך שם בעליו עליו.
שור האצטדין אינו חייב מיתה ד'כי יגח ולא שיגיחוהו'.
איבעיא: מהו לגבי מזבח?
רב: כשר, אנוס הוא. ולשמואל: פסול, הרי נעבד בו עבירה.
מיתיבי: מן הבהמה - להוציא הרובע והנרבע, מן הבקר -להוציא הנעבד,
מן הצאן - להוציא את המוקצה, ומן הצאן - להוציא את הנוגח.
ר''ש: יש ברובע שאין בנוגח, ויש בנוגח שאין ברובע,
רובע - עשה בו אונס כרצון, נוגח - לא עשה בו אונס כרצון,
נוגח - משלם כופר, רובע - אינו משלם את הכופר,
• תני מיהת: רובע עשה בו אונס כרצון, נוגח לא עשה בו אונס כרצון,
הלכתא לקטלא ומסתבר דאי לקרבן מה שייך אונס ורצון.
נוגח - משלם את הכופר, רובע - אינו משלם את הכופר.
אביי: רבעה ולא הרגה, שהביאוהו לב"ד והרגוהו- לאו כמאן דהרגה.
רבא: דרבעה והרגה, ושאני קרן דכוונתו להזיק וזה כוונתו להנאת עצמו
וחלקו: ברגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק, לאביי: משלם כופר, לרבא: לא משלם
ת"כ דרב: שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה
שור שנגח את האדם ומת,
מועד משלם כופר, ותם פטור מן הכופר, וזה וזה חייבין מיתה.
וכן בבן, וכן בבת.
נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים, בין שוה מאה מנה בין שוה דינר
אם הרגו לשור התם איך יתכן שיהא מועד [ח]
א. ר"ה: שאמדוהו לשלשה בני אדם. ויקשה דאומדנא לאו כלום הוא,
ב. רב אשי: שסיכן לשלשה בני אדם.
ג. רב זביד: שהרג שלשה בהמות. ויקשה דמועד לבהמה אינו מועד לאדם.
ד. רב שימי: שהרג שלשה גויים ויקשה דמועד לגוי אינו מועד לישראל.
ה. רשב"ל: שהרג שלשה בנ''א טרפה. ויקשה דמועד לטרפה הוי מועד לשלם
ו. ר"פ: דקטל וברח לאגם.
ז. ראבדר"א: שהוזמו זוממי זוממין.
ואפי' למ"ד לייעודי גברא, מדובר שאמרו שהיה אצלך בזמן שהרג
ח. רבינא: במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור.
דא"ל: שור נגחן יש לך בבקרך והיית צריך לשמור עליו.
וזה וזה חייבין מיתה כו'.
ת"ר: 'סקל יסקל השור', נבילה היא ואסורה באכילה
'לא יאכל את בשרו' שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה.
'ובעל השור נקי'- אף בהנאה. כאומר יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם כלום
ולא יאכל+ - כר''א לאיסור אכילה ואיסור הנאה במשמע
עד שיפרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה: לגר בנתינה, ולגוי במכירה
ואף כאן: 'סקל יסקל' לאיסור אכילה 'את בשרו שעשאו כעין בשר ששחטו אסור
קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת בבא קמא · הדף היומי היום