קידושין דף טו עמוד א

פרק ראשון

ת''ק: 'ורצע אדניו את אזנו במרצע', ולא אזנו של מוכר עצמו.

ר''א: לגז"ש כר"א: ד'אזן אזן' לרציעה שהיא באוזן ימין

ת''ק: לימא קרא אזן, מאי אזנו. ר''א: אזנו - ולא אזנה.

ת''ק: מ'ואם יאמר העבד', ולא אמה. ר''א: 'העבד' עד שיאמר כשהוא עבד

ת''ק: מהעבד נפקא. ר''א: 'העבד' לא דריש.

'הענק תעניק לו' ולא למוכ"ע ר''א: לו ולא לבע"ח,

דבעלמא ס"ל כר"נ: דמנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו, שמוציאין מזה ונותנין לזה

ת"ל: 'ונתן לאשר אשם לו', לאפוקי.

[ולא ממעטי' יורשיו דמה שכיר פעולתו ליורשיו אף זה]

ואידך- בעלמא גם לא סבירא לן כרבי נתן.

ממעטי: גבי מכרוהו ב"ד אם אדוניו יתן לו אשה, ולא למוכר עצמו.

ואידך: לו - בע"כ.

ואידך: מכי משנה שכר שכיר -דעובד ביום, וע"ע בין ביום ובין בלילה

והך: 'כי טוב לו עמך, עמך במאכל, עמך במשתה! וא"ר יצחק: מכאן, שרבו מוסר לו שפחה כנענית.

ואידך: אי משם, הו''א ה"מ מדעתיה, אבל בע"כ - אימא לא, קמ"ל.

דתניא: 'ושב אל משפחתו' וגו' ואראב"י: לאו במוכר עצמו שכבר אמור,

ובהכרח שמדבר במכרוהו ב"ד ב' ג' שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו

ואי יליף שכיר שכיר, למה לי? נילף שכיר שכיר!

דחה רנב"י: לעולם יליף שכיר שכיר, ואיצטריך שלא נחלק דמכרוהו ב"ד עשה איסור ונקנסו.

דתניא: ושבתם איש אל אחוזתו לא במוכר עצמו או מכרוהו ב''ד שכבר אמור

בהכרח בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו.

כרב''ש: ד'איש', דבר הנוהג באיש ולא באשה? הוי אומר: זו רציעה.

ואיצטריך למיכתב: נרצע אף שהגיע זמנו שלא נקנסו ומכרוהו ב"ד אף דלא עבד שש,

ואיצטריך למיכתב: 'ושבתם' דלא לעולם ממש,

ואיצטריך למיכתב: לעולם דלא לימא בדעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו דשש קמ"ל לעולמו של יובל

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת קידושין · הדף היומי היום