סנהדרין דף נא עמוד א
פרק שישי
ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות
ד. בַת אִישׁ כֹּהֵן אף שניסת ללוי ישראל כותי חלל ממזר נתין ואינה כהנת
ה. הִיא בשריפה ולא בועלה, ולא זוממיה בשריפה.
ו. ר''א: את אביה בשריפה, ואת חמיה בסקילה.
א. ביאור הדין הראשון בברייתא דלא חילול שבת
קשה: מכ''ת ליתן לה שריפה הא בת סקילה היא!
תירץ רבא: הברייתא כר''ש שריפה חמורה. וס''ד נחמיר בה לשריפה קמ''ל
וההו''א היתה שכהנת שונה מכהן שהותר בעבודה בשבת
ב. ביאור הדין השני בברייתא למעט פנויה.
קשה הא לזנות כתיב ולא פנויה!
תריץ הבריתא כר''א שפנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה.
ג. ביאור הדין השלישי 'בת כהן' אף בוגרת ארוסה נשואה
וקשה אם אביה שזינתה מאביה, לא רק בת כהן אלא אפי' בת ישראל כריב''א שלומדים הנה הנה, זמה זמה! [שמיתתה בשריפה]
- תריץ דצריך ס''ד שלא כרבא מדגלי רחמנא בבת כהן ולא בבת ישראל קמ''ל.
ד. ביאור הדין הרביעי בברייתא -אף אם נשאת לשאינו כהן
קשה א. משום שנישאה לשאינו כהן אינה בת כהן? ב. כהנת לכהן כתיב?
תריץ כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת שמתחללת עכשיו אבל זו שכבר מחוללת שנשאה לפסולים
דובת כהן כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה פסלה, ואף אם נישאה ללוי או ישראל שלא נפסלה - וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ,
מכלל שכשהיא אצל בעלה לא אכלה, אימא לא תדון בשריפה
– קמ''ל. ודלא כרבי מאיר.
דתניא: בת כהן לישראל ואכלה תרומה משלמת קרן ולא חומש ומיתתה בשריפה
ניסת לא' מן הפסולין לר''מ משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק,
וחכ''א: זו וזו משלמות קרן ולא חומש, ומיתתן בשריפה.
ה. ביאור הדין השישי: ר''א את אביה בשריפה, ואת חמיה בסקילה
קשה אם הכוונה שזינתה עם אביה או עם הא גם בת ישראל בתו בשריפה וכלתו בסקילה!
אלא: את אביה - ברשות אביה, ואת חמיה - ברשות חמיה.
וקשה אי כרבנן: האמרי: נשואה יצאת לשריפה, ולא ארוסה.
אי כר''ש: האמר: אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה.
ואי כרי''ש: האמר: ארוסה יצאת לשריפה ולא נשואה, את חמיה חנק הוא!
[ד' ת' א. למעלה למטה, ב. עם וברשות, ג. מעלין דרגה אחת לעונש ד. איפוך]
תירוץ א. מריב''ח לעולם כרבנן, וה''ק: כל שהוא למטה ממיתת אביה, - והיינו נשואה בת ישראל שהיא בחנק – כאן במיתת אביה, בשריפה.
כל שהיא למעלה ממיתת אביה, -ארוסה בת ישראל, דבסקילה כאן במיתת חמיה, בסקילה.
הקשה רי''ר מידי למעלה למטה קתני?
תירוץ ב' רי''ר לעולם כרי''ש: וה''ק את אביה - ברשות אביה, בשריפה.
ואת חמיה - מחמיה, בסקילה, וכל אדם - בחנק.
הקשה רבא מ''ש או שניהם 'עמם' ממש, או שניהם היינו 'ברשות'.
תירוץ ג' רבא: לעולם כר''ש וס''ל כר''א: נשואה כארוסה.
מה ארוסה – מעלים אותה דרגה אחת מסקילה לשריפה
אף נשואה – מעלים אותה דרגה אחת מחנק לסקילה.
הקשה ר''ח: הא אידי ואידי רבי שמעון בשריפה קאמר!
תירוץ ד' רבינא: לעולם כרבנן, ואיפוך; את אביה - בסקילה, ואת חמיה - בשריפה.
ומה שאמר 'את אביה ולא 'ברשות' - סירכא בעלמא. איידי דת''ק
מרב: הלכה כדשלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא.
הקשה רב יוסף: הלכתא למשיחא? ענהו אביי דרוש וקבל שכר וכמו בקדשים
השיבו רב יוסף: שאלתי מדוע נקט לשון 'הלכה' אלא צ''ל הסוגייא כמאן.
מאי רבי ישמעאל
- דתניא ובת [איש] כהן כי תחל לזנות - בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר.
ולא נשואה דאיש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת, הכל היו בכלל הנואף והנואפת - הוציא הכתוב בת ישראל בסקילה, ובת כהן בשריפה.
מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה
אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה - ארוסה ולא נשואה.
ה. בבריתא זוממיה ובועלה בכלל ועשיתם לו כאשר זמם
היינו: זוממיה בכלל מיתת בועלה,
כרי''ש שועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו,
ר''ע: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה.
אביה אביה אף לנשואה זנות עם זיקת הבעל.
א''ל רי''ש אי מה להלן נערה והיא ארוסה - אף כאן נערה והיא ארוסה!
א''ל רבי עקיבא: ישמעאל אחי בת ובת אני דורש.[ו' יתרה]
א''ל רי''ש: וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה?
אם משמע להביא את הנשואה - הביא את הפנויה,
ואם משמע להוציא את הפנויה - הוציא את הנשואה.
ור''ע: אהני גז''ש למעט פנויה, ואהני בת ובת לרבות את הנשואה.
ורי''ש: מדקאמר ליה בת ובת ש''מ הדר ביה מגזירה שוה.
ורי''ש בת ובת מיבעי שלא לחלק בבנות בין תמימים לבעלי מומין.
ור''ע: מוהם מקריבם והיו קדש, נפקא.
ורי''ש אי מההיא - הוה אמינא: ה''מ הם ולא בנותיהן – קמ''ל
- ורבי ישמעאל, [דף נב.] האי את אביה היא מחללת, מאי דריש ביה? - מבעי ליה לכדתניא, היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת - שאם היו נוהגין בו קודש - נוהגין בו חול, כבוד - נוהגין בו בזיון, אומרין: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו.
אמר רב אשי: כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא, כמאן - כהאי תנא.
זו מצות הנסקלין.
מאי תנא דקתני זו מצות הנסקלין? - משום דתנא: נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות.
ואיידי דקא בעי למיתנא מצות הנשרפין - תנא נמי זו מצות הנסקלין.
משנה.
מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
רבי יהודה אומר: אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שריפה.
אלא, פותח את פיו בצבת שלא בטובתו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
אמר רבי אלעזר (בן) +מסורת הש"ס: ברבי+ צדוק: מעשה בבת כהן אחת שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות, ושרפוה.
(אמרו) [אמר] לו: מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.
גמרא.
מאי פתילה? אמר רב מתנה: פתילה של אבר.
מנא לן? - אתיא שריפה שריפה מעדת קרח, מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים.
רבי אלעזר אמר: אתיא שריפה שריפה מבני אהרן, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים - אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
מאן דיליף מעדת קרח - מנא ליה? דכתיב ואת מחתות החטאים האלה בנפשתם - שנשמתן נשרפת וגוף קיים.
ואידך - ההיא שריפה ממש היא, ומאי בנפשתם - שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, כדריש לקיש.
דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה - חרק עליהן שר של גיהנם שניו.
ומאן דיליף מבני אהרן - מנא ליה? דכתיב וימתו לפני ה' - כעין מיתה.
- ואידך: ההוא שריפה ממש הואי, ומאי דכתיב וימתו - דאתחיל בהו מגואי, כעין מיתה.
דתניא, אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ושרפום.
- והכתיב ותאכל אותם!
- אותם ולא בגדיהם.
ונילף מפרים הנשרפים, מה להלן שריפה ממש - אף כאן שריפה ממש!
- מסתברא, מאדם הוה ליה למילף, שכן: אדם, חוטא, נשמה, פיגול.
- אדרבה, מפרים הנשרפים הוה ליה למילף, שכן: מכשיר לדורות.
- הנך נפישין.
מאן דיליף מעדת קרח - מאי טעמא לא יליף מבני אהרן? - ההוא שריפה ממש הואי.
- ונילף מינה!
- אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
- וכי מאחר דאיכא דרב נחמן, גזירה שוה למה לי? - אי לאו גזירה שוה - הוה אמינא: שריפת נשמה וגוף קיים - לאו שריפה היא כלל, ואי משום ואהבת לרעך כמוך - לפיש ליה חבילי זמורות כי היכי דלישרוף לעגל, קא משמע לן.
וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקב"ה: הנראה מי קובר את מי.
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני.
אמר רבי (אליעזר) +מסורת הש"ס: אלעזר+: [דף נב:] למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו - דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו - דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר - שוב אין לו תקנה.
אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי, אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה.
אמר רב יוסף: טעה בתרתי, טעה בדרב מתנה, וטעה בדתניא: ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן - יש משפט, בזמן שאין כהן - אין משפט.
אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כהן שזינתה וכו'.
אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה.
הכי אמר להו והכי אהדרו ליה? והתניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה!
- אמרו לו: קטן היית, ואין מביאין ראיה מן הקטן.
- שני מעשים הוו.
- הי אמר להו ברישא? אילימא הא קמייתא אמר להו ברישא, אמר ליה כשהוא גדול ולא אשגחו ביה, אמר להו כשהוא קטן ואשגחו ביה? אלא: הא אמר להו ברישא, ואמרו ליה: קטן היית.
ואמר להו כשהוא גדול.
ואמרו ליה: מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.
משנה.
מצות הנהרגין - היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה.
רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ.
אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
גמרא.
תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו!
ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא - לא מינייהו קא גמרינן.
דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן? והכתיב ובחקתיהם לא תלכו!
אלא, כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו' - לאו מינייהו קא גמרינן.
והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא - לאו מינייהו קא גמרינן.
והא דתנן באידך פירקין: אלו הן הנהרגין: הרוצח ואנשי עיר הנדחת.
בשלמא עיר הנדחת - כתיב בהו לפי חרב.
אלא רוצח מנלן? - דתניא: נקם ינקם, נקימה זו איני יודע מה הוא, כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית - הוי אומר נקימה זו סייף.
- ואימא דבריז ליה מיברז!
- לפי חרב כתיב.
- ואימא דעביד ליה גיסטרא!
- אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
אשכחן דקטל עבדא, בר חורין מנא לן? - ולאו קל וחומר הוא: קטל עבדא - בסייף, בר חורין בחנק? הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור - מאי איכא למימר? - נפקא ליה מדתניא: ואתה תבער הדם הנקי מקרבך - הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן - בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ומן הצואר.
- אי מה להלן בקופיץ וממול עורף, אף כאן בקופיץ וממול עורף? - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
מצות הנחנקין - היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותן סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאת.
גמרא.
תנו רבנן: איש - פרט לקטן, אשר ינאף את אשת איש - פרט לאשת קטן, אשת רעהו - פרט לאשת אחרים, מות יומת - בחנק.
אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? אמרת: כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם - אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: לא מפני שהיא קלה, אלא: כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
רבי אומר: נאמר מיתה בידי שמים, ונאמר מיתה בידי אדם.
מה מיתה האמורה בידי שמים - מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה בידי אדם - מיתה שאין בה רושם.
- ואימא שריפה!
- מדאמר רחמנא בת כהן בשריפה - מכלל דהא לאו בת שריפה היא.
[דף נג.] בשלמא לרבי יונתן - כדקא מפרש רבי טעמא.
אלא לרבי יאשיה - ממאי דאיכא חנק בעולם? אימא סייף!
- אמר רבא: ארבע מיתות גמרא גמירי להו.
מאי לא מפני שהיא קלה - קמיפלגי בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן.
אמר ליה רבי זירא לאביי: שאר הנסקלין דלא כתיב בהו סקילה, דגמרי מאוב וידעוני, במאי גמרי? במות יומתו גמרי, או בדמיהם בם גמרי? אמר ליה: בדמיהם דמיהם בם גמרי.
דאי במות יומתו גמרי, דמיהם דמיהם למה לי? - אלא מאי - בדמיהם דמיהם גמרי, מות יומתו למה לי? - כדתניא: מות יומת המכה רצח הוא, אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו - תלמוד לומר מות יומת המכה - מכל מקום.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ואי במות יומתו גמרי מאי קא קשיא ליה? אילימא אשת איש קא קשיא ליה למיתי ולמיגמר מות יומת מאוב וידעוני, מה להלן בסקילה - אף כאן בסקילה!
מדאמר רחמנא ארוסה בסקילה - מכלל דנשואה לאו בסקילה.
ואלא מכה אביו ואמו קא קשיא ליה, למיתי ולמיגמר מאוב וידעוני.
עד דגמרי מאוב וידעוני - ליגמרו מאשת איש, דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה!
- אמר ליה: שאר הנסקלין גופייהו קא קשיא ליה, דאי במות יומת גמרי - עד דגמרי מאוב וידעוני, ליגמרו מאשת איש.
אלו הן הנסקלין:
הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.
הבא על האם - חייב עליה משום אם ומשום אשת אב,
רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד.
הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין.
הבא על כלתו - חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין.
גמרא.
תניא, רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו - אינו חייב אלא משום האם בלבד.
מאי אינה ראויה לו? - אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין - מכלל דרבנן סברי אף על גב דאינה ראויה לו? הא לית ליה קידושין בגווה!
אלא: חייבי לאוין.
ורבי יהודה סבר לה כרבי עקיבא, דאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין.
מתיב רב אושעיא: איסור מצוה ואיסור קדושה - חולצות ולא מתייבמות, [דף נג:] איסור מצוה - שניות מדברי סופרים.
ואמאי קרו להו איסור מצוה - שמצוה לשמוע דברי חכמים.
איסור קדושה - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואמאי קרו להו איסור קדושה - דכתיב קדשים יהיו לאלהיהם.
ותניא עלה: רבי יהודה מחליף.
חלופי הוא דמחליף, הא חליצה - בעיא.
ואי סלקא דעתך רבי יהודה כרבי עקיבא סבירא ליה, מכדי חייבי לאוין לרבי עקיבא כחייבי כריתות דמי, וחייבי כריתות - לאו בני חליצה ויבום נינהו!
- לדבריו דתנא קמא קאמר, וליה לא סבירא ליה.
כי אתא רבי יצחק תני כדתנן: רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד.
וטעמא מאי? - אמר אביי: דאמר קרא אמך היא - משום אמו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אב.
אלא מעתה ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא - משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אמו? - אלא: אמו שהיא אשת אביו, קאי הכא - וממעט לה, קאי הכא - וממעט לה.
השתא אמו שאינה אשת אביו - מיחייב, אשת אביו שאינה אמו - מיחייב, אמו שהיא אשת אביו לא מיחייב כלל? ותו: לרבנן נמי הכתיב אמך היא!
אלא, ההוא מיבעי ליה לכדרב שישא בריה דרב אידי, - לרבי יהודה נמי, ההוא מיבעי ליה לכדרב שישא בריה דרב אידי!
אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: אמר קרא ערותה - משום ערוה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי ערות.
- אלא מעתה ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה, הכי נמי, משום ערוה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי ערות? והתנן: הבא על כלתו - חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, ולא פליג רבי יהודה!
- אלא: כיון דחד גופא הוא אף על גב דתרי איסורי נינהו - כתיב ערותה, הכא נמי - כיון דחד גופא הוא, אף על גב דתרי איסורי נינהו כתיב ערותה.
אלא רבא: לר''י: • עֶרְוַת אָבִיךָ - זו אשת אביך, ולמד בגזירה שוה.
ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו.
עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִיא משום אמו ולא משום אשת אביו.
קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת סנהדרין · הדף היומי היום