בבא קמא דף צ עמוד ב
פרק שמיני
ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות
התוקע לחבירו נותן לו סלע, ר''י משום ר' יוסי הגלילי: מנה.
סטרו - נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז.
צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז.
זה הכלל: הכל לפי כבודו.
אמר ר' עקיבא: אפי' עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק,
באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.
אמר לו: רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן. שמרה עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני ר"ע.
א"ל: לזו אני נותן ד' מאות זוז? א"ל: לא אמרת כלום,
החובל בעצמו אף שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו - חייבים,
והקוצץ נטיעותיו אף שאינו רשאי - פטור, אחרים - חייבין.
מנה צורי או מנה מדינה תנן?
ת"ש: באחד שתקע לחברו,
ר"י הנשיא א"ל: הא אנא הא ריה"ג, הב לו מנה צורי. ש"מ: מנה צורי תנן.
א. והיינו: הא אני ראיתיך והא ריה"ג דמנה צורי שראהו בלילה ולא לעשות דין אמר
והך: דסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש.
לר''ט: מקצתן נעשו עדים ומקצתן דיינין, ולא אמר עד נעשה דיין
ולר''ע: כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין.
ב. ה''ק: הא אני דס"ל כריה"ג דמנה צורי, והא עדים שמעידים בך.
וקשה: וכי לר'ע אין עד נעשה דיין? והא תניא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף,
שמעון התימני: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים, פרט לשיצתה מתח'י העדים.
א"ל ר"ע: וכי בפני ב"ד הכהו, שיודעין כמה הכהו ועל מה הכהו, אם על שוקו או ציפור נפשו? [משמע הא הכהו בפניהם נעשה דיין]
ועוד הרי שדחף את חבירו מראש הגג או מראש הבירה ומת, ב"ד הולכין לבירה או בירה אצל ב"ד? ועוד, אם נפלה חוזר ובונה?
אלא כאגרוף מיוחד שמסור לעדים, פרט לכשיצתה אבן מתח"י מכה
- ודחי' דר"ע: לדבריו דר''ש התימני, ולא סבר כן.
ת"ר: שור תם שהמית והזיק - דנין אותו דיני נפשות ולא דיני ממונות,
מועד שהמית והזיק - דנין דיני ממונות וחוזרין ודנין דיני נפשות,
קדמו ודנוהו דיני נפשות - אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.
-א. כר"ש התימני, דמה אגרוף מיוחד אף כל שמסור לעדה ולעדים,
ולכך בעי אומדנא דב"ד, וכיוון שנגמ"ד לא מחכים לאומדנא ולא מענין הדין.
ב. ואמרתי להם: אפי כר"ע מדובר שקיבל עדים וברח ומשתלם מדמי החרישה דעליה דבעלים הוא, ולכך גם א''א לדון שור תם בתחילה דיני ממונות ואח''כ דיני נפשות, - דתשלום מעלייה דבעלים הוא.
יש אומד לנזקין, או לא?
אי למיתה שייך לאמוד בזה יוצאת נשמה בזה לא, משא''כ בנזיקין
א. ת"ש: מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים, היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור, הוזק בו - חייב.
לכאו' חשיב ממטה למעלה שמטפח ועד י', אין מיתה, ויש נזיקין
ש"מ אין אומדין לנזיקין
- ודחינו: לא: חשיב ממעלה למטה וה"ק: בי' יש מיתה, בפחות מי' יש נזיקין,
ויש אומד לנזיקין וכל דבר בצורת ההיזק שלו.
ב. ת"ש: הכהו על עינו וסימאו, על אזנו וחירשו - עבד יוצא בהן לחירות.
כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע אין יוצא בהן לחירות,
- לאו משום שצריך אומד ויש אומד לנזיקין.
- ודחינו: לא: שהטעם שפטור: שהוא הבעית את עצמו!
כדתניא: המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים,
כיצד? תקע באזנו וחירשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב.
ג. ת"ש: ה' דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד, ריפוי ושבת עד שיתרפא,
אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו,
אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו. ש"מ: יש אומד לנזקין.
- ודחינו: שלמוד האדם כמה זמן יחלה, וודאי אומדין.
כאן בעי לן לאמוד את החפץ אם עשה נזק או לא
ד. ת"ש: שמעון התימני מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים, אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים, - ש"מ: יש אומד לנזקין.
אמדוהו והבריא - נותנין לו כל מה שאמדוהו.
מסייע לרבא: לאותו שאמדוהו לכל היום והבריא לחצי יום ועבד, מביאים לו כל היום דמשמיא מרחמי עליה.
ב. רקק והגיע בו הרוק, והעביר כו'.
ר"פ: דווקא בו, אבל בבגדו - לא. ואינו כביישו בדברים]
במערבא מדריב"א: זאת אומרת: ביישו בדברים פטור מכלום.
א. הכל לפי כבודו
איבעיא להו: לקולא אמר, דיש עני שא"צ לקחת כ''כ הרבה.
או: לחומרא אמר, דיש עשיר דצריך ליתן לו יותר.
ת"ש מר''ע: אפילו עניים שבישראל רואין כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ש"מ: ת"ק לקולא אמר.
א. ומעשה באחד שפרע ראש האשה .
והאר"ח: לא נותנים זמן - לחבלה שחסרו ממון,
אבל בושת שלא חסרו ממון - נותנים.
קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת בבא קמא · הדף היומי היום