בבא מציעא דף קיג עמוד ב

פרק תשיעי

ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות

• והך 'אם חבל תחבל שלמת רעך' בשליח ב"ד הכתוב מדבר. 'לא תבא אל ביתו לעבט עבטו' בבע''ח מדבר.

תנאי היא דתניא: שליח ב"ד שבא למשכנו - לא יכנס לביתו למשכנו, דבחוץ תעמד והאיש וגו'.

ותניא אידך: בע"ח שבא למשכנו לא יכנס לביתו למשכנו, דבחוץ תעמוד והאיש וגו'

ושליח ב''ד שבא למשכנו - נכנס לביתו וממשכנו.

ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש.

נותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני.

שניהם בשבילו - אחת לאכילה ואחת לשינה. ולא לבני ביתו

כדשמואל: שיודע כל רפואות חוץ מג' אלו א. האוכל תמר מר על לב ריק

ב. החוגר בחבל לח פשתן על מתנו ג. ואוכל לחם ולא הולך ד' אמות קודם שישן.

כדרך שמסדרין בערכין - כך מסדרין בבע"ח.

- א"ל ר'נ: והא אין מזבנין דתנן: מחזיר הכר בלילה והמחרישה ביום!

- שנה לפניו כרשב''ג וכך א"ל: לרשב''ג אפי' מוכרים, אחר ל' יום. אם גם מסדרין?

ואין לומר דלרשב''ג אחר ל' יום מחזיר דבר הראוי לו ומוכר מה שלא ראוי

דאין דבר שלא ראוי לו. וכרשב'ג ריב''י ור''ע: כל ישראל בני מלכים הן.

רשב''ג דלא את הלוף ולא את החרדל, ורשב''ג מתיר בלוף, שהוא מאכל עורבין.

ר''ש דתנן: בני מלכים סכין שמן וורד ע"ג מכותיהן בשבת, שכן דרכן לסוך בחול.

רי''ש ור''ע דהרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה

- מפשיטין אותה ממנו, ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו.

ותנא מרי''ש ור''ע: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא.

• ולמאי דס''ד דמוכרים מה שלא ראוי לו, אפי' מחרישה שייך למכור ולקנות מחרישה פשוטה מכסף

• ואכתי גם לת''ק דמסדרין אין יכול לבקש החוב ושיתפרנס מהצדקה דעליו נא' 'ולך תהיה צדקה'.

קיד.

• איבעיא להו: מהו שיסדרו בבע"ח? מי גמר מיכה מיכה מערכין או לא?

ת"ש, דשלח רבין באגרתיה: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר,

ברם כך היתה שאלה: האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו שיסדרו?

רי''ע מב''פ ורי''ר מדאילפא: ק"ו מבע"ח שמחזירין דאין מסדרין, להקדש שאין מחזירין שאין מסדרין

ורי"ו: 'נדר בערכך', מה ערכין מסדרין - אף הקדש מסדרין.

ואידך: ההוא למה ערכין נידון בכבודו - אף הקדש נידון בכבודו.

• ואין מסדרין בבע''ח מק''ו מערכין שמסדרין אפי' שאין מחזירין ד'ואם מך הוא מערכך' ולא מבע''ח

ואידך: 'הוא' האי עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו.

ואין מחזירין בהקדש בק''ו מבע"ח דמחזירין ד'ולך תהיה צדקה' יצא הקדש שא''צ צדקה.

ולא מ'ושכב בשלמתו וברכך' - יצא הקדש שא"צ ברכה. דהא ואכלת ושבעת וברכת וגו'

קיד:

אשכחיה רב''א לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים,

• א"ל: מהו שיסדרו בבע"ח? - א"ל: גמר מיכה מיכה מערכין. ואם מך ובבע''ח כתיב וכי ימוך אחיך

• מנין לערום שלא יתרום? – ד'ולא יראה בך ערות דבר'-

• א"ל: לאו כהן הוא מר, מ''ט קאי מר בבית הקברות?

- א"ל: לא מתני מר טהרות? דתניא רשב''י: קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנא' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' - ואין נכרים קרויין אדם.

- א"ל: בארבעה סדרים לא מצינא, בששה מצינא?- דדחוקה לי השעה

לקחו והעלהו לגן עדן וא"ל: שיפשוט גלימתו ויקח מהעלים לתוכה ולקח.

כשיצא שמע קול שאומר מי אכל לעולמו של רב''א מיד ניער גלימתו וזרקם

ואכתי הביא לגלימתו וספגה ריח שנמכר בי''ב אלף דינרים וחילק לחתניו

• ת"ר: ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו, הא עשיר - שכיב.

ר''ש: ה''ק: ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך, הא עשיר - שכיב ועבוטו אצלך.

• ת"ר: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו.

אר''ש: ה''ק המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו חייב להחזיר לו,

ועובר בכל השמות הללו - אסיפא.

רבא ה''ק המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו - חייב להחזיר לו.

בד"א - שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו - אינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו - ארישא.

• תני ר''ז לפני רבא: 'עד בא השמש תשיבנו לו' זו כסות לילה,

'השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש' - זו כסות יום.

א"ל: דיממא בליליא למה לי, ודליליא ביממא למה לי

וא''ל שלא ימחקה דה''ק 'עד בא השמש תשיבנו לו' - זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה,

'השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש' - זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום.

קטו.

• ארי"ו: משכנו ומת - שומטו מע"ג בניו.

• והך דר''מ וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא? שלא תהא שביעית משמטתו, ולא יעשה מטלטלין אצל בניו.

ת"ר: 'לא תבא אל ביתו לעבט עבטו אבל אתה נכנס לביתו של ערב'.

וכן הוא אומר 'לקח בגדו כי ערב זר וגו'. ואומר 'בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך'.

אם ממון יש לו בידך - התר לו פיסת יד, ואם לאו - הרבה עליו רעים.

• לצד שני: לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לשכר כתף, לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות.

יכול אפילו זקפן עליו במלוה - ת"ל משאת מאומה.

אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנא' ולא תחבל בגד אלמנה.

ת"ר: לר''י: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה.

ולר''ש: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה,

שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.

למימרא דר"י לא דריש טעמא דקרא, ור''ש דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו,

דתניא: ולא ירבה לו נשים, לר''י: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו.

ולר''ש: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הר"ז לא ישאנה, והך ולא ירבה לו נשים' אפילו כאביגיל!

- לעולם ר''י לא דריש טעמא דקרא, ושאני כאן דמפרש קרא, ולא ירבה לו נשים ולא יסור,

והיינו לא ירבה לו נשים - משום דלא יסור.

- ולר''ש: לעולם דרשי' וא''כ ידעי' דלא יסור,

והך דכתבי' לא יסור ש''מ אפי' אחת ומסירה את ליבו הר''ז לא ישאנה

החובל את הריחים עובר משום לא תעשה, וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבל ריחים ורכב.

ולא ריחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חבל.

ר''ה: חבל ריחים - לוקה שתים, משום ריחים ומשום 'כי נפש הוא חבל'.

ריחים ורכב - לוקה שלש, משום רחים ורכב, ומשום כי נפש הוא חבל.

ולר''י: חבל ריחים - לוקה אחת, ורכב - לוקה אחת, ריחים ורכב - לוקה שתים.

'כי נפש הוא חבל' - לשאר דברים הוא דאתא.

קטו:

• לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי.

דאמר רבא: אכל נא - לוקה שתים, משום נא ומשום כי אם צלי אש,

מבושל - לוקה שתים, משום מבושל ומשום כי אם צלי אש.

נא ומבושל - לוקה שלש: משום נא, ומשום מבושל, ומשום לא תאכלנו כי אם צלי אש.

אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות.

לימא אביי דאמר כר"י, ורבא כר''ה.

- אמר לך רבא: אפי' כר''י דוקא שם ד'כי נפש הוא חבל' לא משמע ריחים ורכב, הלכך לשאר דברים אתא.

אבל כאן 'כי אם צלי אש' למאי אתא? ש"מ - ללאו.

ואביי אמר לך: אפילו לר"ה דווקא שם דכי נפש הוא חבל' יתירא הוא, - שדייה אריחים ורכב.

אבל כאן 'כי אם צלי אש' לאו יתירא הוא דמבעי ליה כדתניא-

בשעה שישנו בקום אכול צלי - ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי - אינו בבל תאכל נא.

קטז.

ת''כ דר''י: חבל זוג של ספרים וצמד של פרות - חייב שתים, זה בעצמו וזה בעצמו - אינו חייב אלא אחת.

ותניא אידך: חבל זוג של ספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת

- ת"ל לא יחבל ריחים ורכב, מה ריחים ורכב שהן מיוחדין,

שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו - אף כל דברים כנ''ל.

• אותו שלקח סכין בית המטבחיים מחבירו

אביי: א''ל שצריך להחזירה דהו"ל כלי שעושים בו אוכל נפש, ושיבוא לתובעו בב''ד

רבא: א"צ לתובעו בב''ד, ויכול לטעון עד כדי דמיהן.

- ולאביי שאני מאותם עיזי דאכלי שעורים קלופים, והגיע בעליהם ותפסם וטען יותר מדמיהם

דאמר אבוה דשמואל דיכול לטעון עד כדי דמיהן

- דשם אי''ז דברים העשויים להשאיל ולהשכיר משא''כ כאן בסכין

וכדראב''א דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן.

ולרבא גם למד כן דהא הוציא מספרי חייטים וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר

אלא דכאן בסכין כיון שיכולה להפגם, מקפידים ואין משאילים אותה. הלכך נאמן

הדרן עלך המקבל.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת בבא מציעא · הדף היומי היום