בכורות דף לה עמוד א

פרק חמישי

מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל,

וראהו קסטור אחד ואמר: מה טיבו של זה? אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום, נטל פיגום וצרם אזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירו.

ואחר שהתירו, הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו.

פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים - והתירו,

ראו שהתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים - ואסרו.

זה הכלל: כל שהוא לדעתו - אסור, שלא לדעתו - מותר.

וצריכא, דאם השמיענו נכרי דלא אתי להתרגל, אבל קטן דאתי להתרגל - אימא לא,

ואם השמיענו קטן משום דלא אתי לאיחלופי בגדול, אבל נכרי דאתי לאיחלופי בגדול אימא לא, צריכא.

אר"ח אר"ק: ל"ש אלא דא"ל אא"כ היה בו מום, אבל אם א"ל אם נעשה בו מום כמאן דא"ל זיל עשה בו מומא דמי.

רבא: מכדי ממילא הוא, מה לי היה, מה לי נעשה? אלא נעשה - גם ממילא הוא, ולא שנא.

זה הכלל כל שהוא לדעת אסור. לאתויי גרמא

שלא לדעת. לאיתויי מסיח לפי תומו:

היה בכור רדפו, בעטו ועשה בו מום ה"ז שוחטין עליו.

אר"פ: דווקא בבעטו בשעת רדיפה, אבל לאחר רדיפה לא. וקמ'ל דלא אמרי' שנזכר בצערו

א"ד מר"פ: לא תימא בשעת רדיפה - אין אבל שלא בשעת רדיפה לא,

אלא אפי' לאחר רדיפה - גם, דבצערו נזכר

אר"י: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם.

רבא: גדיא - באודניה, טלה בשפוותיה.

א"ד: טלה גם באודניה, ייתכן דרך צדעיו יצא.

רבא: אכל ולא נראה, פעי ומיחזי - הוי מומא:

וקמ"ל? דתנינא: החוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו הפנימיות שנעקרו מ"ט לא משום דכי פעי נראה?

אר"פ: רבא גם טעמא דמתני' מפרש, דנעקרו הוי מומא - משום דכי פעי נראה.

כל המומין הראויין לבא בידי אדם, רועי ישראל - נאמנין,

רועים כהנים - אינן נאמנין,

רשב"ג אומר: נאמן הוא על של חבירו, ואין נאמן על של עצמו,

ר"מ אומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.

רי"ו ור"א חד: רועי ישראל בי כהנים - נאמנין, ללגימא חוששים,

רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין, לומר אמר, כיון דטרחנא בו לא שביק לי ויהיב לאחריני, וה"ה כהן לכהן - דחוששים לגומלין,

ובא רשב"ג לומר: נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו,

ובא ר"מ לומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת בכורות · הדף היומי היום