חולין דף לט עמוד ב

פרק שני

• ת"כ דרי"ו: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם הרי אלו זבחי מתים;

שחטה ואח"כ חישב עליה, זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר.

• אר"ח: לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן, לא היתר משום כבודו דר"א.

ממאי? דלמא ע"כ קאמרי רבנן דלא שמענא דחשיב, אבל הכא דשמענא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו!

א"נ ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא גבי עכו'ם, דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, אבל ישראל הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן!

• אלא אר"ש: לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג.

לאו רשב"ג דגיטין, דתנן: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת

- ארשב"ג: אם מעצמו נפל ה"ז גט, ואם הרוח דחתו אינו גט;

והוינן בה מעשה לסתור? וה"ק: אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט, ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת,

• •ארשב"ג: אם מעצמו נפל ה"ז גט, ואם הרוח דחתו אינו גט, ודלמא שאני התם, דאמר כתבו!

- אלא אמר רבינא: משום כבודו דרשב"ג דהכא, דתניא: הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים, ואמר הלה אי אפשי בהן, אם היה רבו שני כהן - הרי אלו אוכלין בתרומה,

• רשב"ג אומר: כיון שאמר הלה אי אפשי בהן - כבר זכו בהן יורשין;

והוינן בה, לת"ק אפילו עומד וצווח?

• רבה ואיתימא רי"ו: בצווח מעיקרא דכ"ע לא פליגי דלא קנה, בשותק ובסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקנה,

ופליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, ת"ק סבר: מדשתיק קננהו, והאי דצווח, מיהדר ביה;

• ורשב"ג סבר: הוכיח סופו על תחילתו, ולא צווח דס"ל כשלא בא לידו למה יצווח

אר"י משמואל: הלכה כרבי יוסי.

• אותם ערבים שבאו לציקוניא הביאו אילים לטבחי ישראל ואמרו להם דם וחלב לנו ועור ובשר לכם

שלחה רטבר"מ לפני רב יוסף: כה"ג מאי? שלח ליה, הכי אר"י משמואל: הלכה כרבי יוסי.

א"ל ראבדר"א לרב אשי: לר"א, יהיב זוזא לטבח ישראל, מאי?

א"ל: חזינן, אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה - אסור, ואי לא - א"ל: הרי ראשך והרי הר. הכה זה על זה [וממילא השחיטה לאו אדעתא דעכו"ם]

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת חולין · הדף היומי היום