חולין דף עד עמוד א
פרק רביעי
ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות
• וארבב"ח מרי"ו: אין בהן אלא מצות פרוש בלבד.
יתיב רב יוסף לפני ר"ה ואמר אר"י מרב: אכלו לזה - לוקה;
א"ל ההוא מרבנן לא תציתו לו דהכי אריב"ש ב"מ מרב: אכלו לזה - אינו לוקה.
א"ל רב הונא: אנן אמאן נסמוך? אהדרינהו רב יוסף לאפיה, א"ל: מאי קושיא;
כי אמרי אנא - במיתה, דעושה ניפול, כי אמר איהו - בשחיטה, דאינה עושה ניפול.
רבא: מנא הך דאמור רבנן מיתה - עושה ניפול, שחיטה - אינה עושה ניפול?
'וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא', ולמעוטי שחיטה דאינה עושה ניפול [ורק מיתה]
ואפי' דקרא בשרצים כתיב אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה תנהו עניןלבהמה
ואכתי מבעי ליה - כעין מיתה, לחין - מטמאים, יבשים - אין מטמאים!
תרי במותם כתיבי.
• אר"ח: מחלוקת באבר דעובר חי, אבל באבר דעובר מת לכו"ע שחיטה עושה ניפול,
ורבה אמר: כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה.
בן שמנה חי [וכו#]:
והתניא: בן שמנה חי יוכיח, שאע"פ שיש במינו שחיטה, אין שחיטתו מטהרתו!
אר"כ: יש במינו שחיטה - אגב אמו, ותנא דידן - מינא דאמיה לא פריך.
ולהאי תנא דפריך, טרפה דשחיטתה מטהרתה, מנ"ל נפקא מדר"י מרב, ד'וכי ימות מן הבהמה'
מקצת בהמה מטמאה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו - זו טרפה ששחטה.
• בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בן ט' חי, מהו?
תבעי לר"מ: דהך דבן פקועה טעון שחיטה ה"מ דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו לא שרי לה שחיטה
או"ד: אפילו לרבנן ד' סימנין אכשר בזה רחמנא?
ת"ש: הרי שנולדה טרפה מן הבטן, ואי איתא, משכח"ל דהיתה לה שעת הכושר, דאי בעי עייל ידיה ושחטה!
א"ל רבא: תני שנוצרה טרפה מן הבטן, ומשכח"ל בבעלת ה# רגלים:
השוחט את הבהמה, ומצא בה בן שמנה חי או מת, או בן תשעה מת קורעו, ומוציא את דמו.
מצא בן תשעה חי לר"מ: טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו,
וחכ"א: שחיטת אמו מטהרתו,
ר"ש שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו.
קרעה ומצא בה בן ט' חי - טעון שחיטה, לפי שלא נשחטה אמו:
ר"א מר"א: לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד. למעוטי חלבו וגידו.
חלבו דמאי? אילימא: חלבו דשליל, מפלג פליגי!
דתניא: גיד הנשה לר"מ: נוהג בשליל, וחלבו אסור,
לר"י: אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר.
ואר"א מר"א: מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה לשיטתו!
אלא חלבו דגיד, פליגי דתניא: ר"מ: גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו,
ר"י אומר: גוממו עם השופי.
אלא, הכי אתמר: אר"א מר"א לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד, למעוטי רובעו וחורש בו.
• ארשב"ל: לדברי המתיר בחלבו - מתיר בדמו, לדברי האוסר בחלבו - אוסר בדמו,
ורי"ו אמר: אף לדברי המתיר בחלבו - אוסר בדמו.
• איתיביה רי"ו לרשב"ל: קורעו ומוציא את דמו!
• אר"ז: לומר שאין ענוש כרת.
למאן קאמרי - לרבי יהודה, לא יהא אלא דם התמצית!
דתניא: דם התמצית - באזהרה, ר"י: בהכרת!
תרגמא רב יוסף בריה דרסח לפני ר"פ: אית לר"י דם וכל דם, כל היכא דמיחייב אדם הנפש - מיחייב אדם התמצית, וכל היכא דלא מחייב אדם הנפש לא מחייב אדם התמצית,
• איבעיא להו: מהו לפדות בבן פקועה?
אליבא דר"מ לא תיבעי לך, דכיון דאמר טעון שחיטה - שה מעליא הוא, ותיבעי אליבא דרבנן,
דאמרי שחיטת אמו מטהרתו, אי כבשרא בדיקולא הוא, או"ד: כיון דרהיט ואזיל ובא שה קרינא ביה?
• מר זוטרא אמר: אין פודין, ורב אשי אמר: פודין.
א"ל ר"א למ"ז: אי מצד דגמרת שה שה מפסחים, אי מה להלן זכר, תמים, ובן שנה, אף כאן
- 'תפדה תפדה' ריבה, ולאו לכל מילי דאכתי כתיב שה שה
• איבעיא להו: מהו למנות בו ראשון ושני?
רי"ו: מונין בו ראשון ושני, רשב"ל: אין מונין בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו,
איתיביה ר"ש בן לקיש לרי"ו: לר"מ: הבשר מגע נבלה,
וחכ"א: מגע טרפה שחוטה,
רשב"ל דחד גופא הוא, היינו דאיתכשר בדמא דאמיה, ולר"י איתכשר בשחיטה, וכר"ש,
איתיביה רי"ו לרשב"ל: עבר בנהר - הוכשר, הלך לבית הקברות - נטמא,
לדידי: דתרי גופי נינהו – מש"ה רק אם הוכשר
לר"ל: אפי' חד גופא הוא, לא הוכשר בדם אמו שמיירי בשחיטה יבשה ודלא כר"ש
קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת חולין · הדף היומי היום