חולין דף פו עמוד א

פרק שישי

ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות

ולמ"ד צא נחור לא מיבעיא צא טרוף דאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא אפי' צא נחור לא ד'כאשר צויתיך'

ומה שנפל תולעת בפשתנו אפי' דאראב"ש: משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים, ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם, ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו.

זכותם הועילה לעולם אבל לא לעצמם

כדריא"ר: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות, בינן לבין עצמן פטור מלכסות.

וכן לענין אותו ואת בנו: ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהם, בינן לבין עצמן;

רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים, ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים.

רבנן אכולה מילתא פליגי, ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק לה למילתא, והדר פליגי עילויה.

רבנן - לחומרא,

ר"מ ארי"ו: מחייב היה רבי מאיר על שחיטתן משום נבלה; - ר"א: הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים.

א"ל ר"פ לרהבדר"י [או להיפך]: אפילו מיעוט נמי, דהא ר"מ חייש למיעוטא, סמוך מיעוטא לחזקה, ואתרע ליה רובא,

דתנן: תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ר"מ מטהר, וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח;

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת חולין · הדף היומי היום