פסחים דף פד עמוד א

פרק שביעי

ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות

א. משנה.

כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים.

ה"ק: כל הנאכל בשור הגדול - יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל - לא.

וי"א: אף ראשי כנפים והסחוסים.

רבא ה"ק: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן ראשי כנפים והסחוסים.

ת"כ דרבא: וכו' -וגידין הרכין נידונין כבשר.

איתמר, גידין שסופן להקשות.

רי"ו: נמנין עליהן בפסח, בתר השתא אזלינן.

ר"ל: אין נמנין עליהן בפסח, בתר בסוף אזלינן.

ולרי"ו- הך כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן - ראשי כנפים והסחוסים.

תני הני וה"ה לגידין דתרוייהו מתאכלי בשור הגדול בשלקא.

רי"ר שלח את ר"א שישאל את ר' אבהו על רי"ו דס"ל דבתר השתא אזלי' איך יפרנס הך דעור הראש של עגל הרך דס"ל שאין מטמא דבתר בסוף אזלי'.

- וא"ל שמי ששאלו לא חש לקמחו דהרי רי"ו חזר בו לגי ר"ל ושנה משנה זו [דעגל] ביחיד

ד. משנה.

השובר את העצם בפסח הטהור - הרי זה לוקה ארבעים.

אבל המותיר בטהור והשובר בטמא - אינו לוקה את הארבעים.

מותיר בטהור – ד'לא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר וגו'.

ר"י: דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקה.

רבי יעקב: לא מן השם הוא זה אלא משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ואין לוקין עליו.

שובר בטמא 'ועצם לא תשברו בו',- בכשר ולא בפסול.

• ת"ר: 'ועצם לא תשברו בו', בו - בכשר ולא בפסול.

רבי: דדוקא הראוי לאכילה - יש בו משום שבירת עצם, משא"כ באין ראוי לאכילה.

א. רי"ר איכא בנייהו: פסח הבא בטומאה: למ"ד כשר - האי פסול.

למ"ד ראוי לאכילה – השתא אינו ראוי לאכילה הוא.

ב. רב יוסף: בכה"ג לכו"ע אין בו שבירת העצם דהא רבי להקל בא והך הא פסול.

אלא איכא בנייהו: היתה לו שעת הכושר ונפסל.

למ"ד כשר הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה - הא השתא לאו ראוי לאכילה הוא.

ג. אביי: בכה"ג לכו"ע אין בו משום שבירת העצם. דהשתא מיהת פסול הוא.

אלא: איכא בנייהו שבירת העצם מבעוד יום.

למ"ד כשר - הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה - השתא לאו בר אכילה הוא.

והך דלרבי נמנין על מוח שבראש [הואיל ויכול לגוררו ולהוציאו]

ואין נמנין על מוח שבקולית. וא"א להתמנות עליה מבעו"י אטו משחשיכה,

ואז א"א דחיישי שתפקע מחום הגחלת.

ולהכי השורף בעצמות והמחתך בגידין - אין בו משום שבירת העצם.

לאביי: משום פקע.

ולרבא: משום הפסד קדשים בידיים דילמא אכיל נורא ממוח דידיה.

ומבעו"י אסרי' גזירה אטו משחשיכה.

ד. ר"פ: בכה"ג כו"ע יש בו משום שבירת העצם. וטעמא - דלאורתא מיחזי לאכילה.

אלא: חלקו באבר שיצא מקצתו.

מ"ד כשר - הא כשר הוא, ומ"ד ראוי לאכילה - האי לאו בר אכילה הוא.

כדתניא, ריבשריב"ב: אבר שיצא מקצתו ושברו - אין בו משום שבירת העצם.

ה. רשבדר"א: בכה"ג לכו"ע אין בו משום שבירת העצם, דהאי אבר הא פסול הוא.

אלא: שבירת העצם איכא בינייהו.

מ"ד כשר - הא כשר הוא, ומ"ד ראוי לאכילה - השתא אינו ראוי לאכילה.

ו. רנב"י: בכה"ג יש בו משום שבירת העצם. וטעמא - דהא חזי לאכילה, דצולהו ואוכלו.

אלא: איכא בנייהו שבירת האליה.

למ"ד כשר כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה האי אינו ראוי לאכילה, דאליה לגבוה סלקא.

ז. ר"א: בכה"ג ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא ודאי אינו ראוי לאכילה כלל.

אלא: איכא בנייהו אבר שאין עליו כזית בשר.

למ"ד כשר - הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה - בעינן שיעור אכילה וליכא.

ח. רבינא אמר: בכה"ג לית ביה משום שבירת העצם, דבעינן שיעור אכילה.

אלא: איכא בנייהו אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה, ויש עליו כזית בשר במקום אחר

למ"ד כשר-כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה- בעינן שיעור אכילה במקום שבירה, והא ליכא.

תניא כארבעה מינייהו.

דרבי אומר 'בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו'.

על הכשר הוא חייב ואינו חייב על הפסול.

היתה לו שעת הכושר ונפסל בשעת אכילה - אין בו משום שבירת עצם.

יש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת עצם, אין בו שיעור אכילה אין בו משום שבירת עצם.

הראוי למזבח אין בו משום שבירת העצם.

בשעת אכילה - יש בו משום שבירת עצם, שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם.

איתמר, אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה, ויש עליו כזית בשר במקום אחר.

רי"ו: יש בו משום שבירת העצם, רשב"ל: אין בו משום שבירת עצם.

איתיביה רי"ו לרשב"ל: 'ועצם לא תשברו בו'.

אחד עצם שיש עליו כזית בשר ואחד עצם שאין עליו כזית בשר.

ובפשטות היינו דאין עליו ויש במק"א [ולא באין בכלל דא"ה אמאי הוא בכלל שבירת עצם]

רשב"ל: ה"ק אחד עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ.

ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ ויש עליו כזית בשר מבפנים במקום שבירה.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת פסחים · הדף היומי היום