סנהדרין דף מד עמוד ב
פרק שישי
ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות
א''ל: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה.
על איזה מהן באת? א''ל: עַתָּה בָאתִי. - מיד וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק. וארי''ו: מלמד שלן בעומקה של הלכה.
מדרב: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר עתה באתי.
אביי לרב דימי: אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל? איך מפרשים בא''י
-א''ל בשעה שאמר הקב"ה ליחזקאל: לך אמור להם לישראל אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית, אמרה רוח פסקונית לפני הקב"ה: רבש"ע, אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך אתה אומר להם ומכלים אותם? ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל.
וקשה וכי יש לו רשות כ''כ? ותירץ דאריב''ח: שלש שמות יש לו:
פיסקון - שפוסק דברים כלפי מעלה, איטמון - שאוטם עונותיהן של ישראל, סיגרון - כיון שסוגר שוב אינו פותח.
ר''א הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאילמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.
ר''ל כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה.
רי''ו לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו, ואל יהו לו צרים מלמעלה.
ב. מנין שכיפר לו וידויו וכו'.
ת''ר מנין שכיפר לו וידויו - דויאמר יהושע מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, ואי אתה עכור לעולם הבא.
וכתיב וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה לעוה''ב,
רב ושמואל, עכן שמו, ונקרא שמו זמרי - שעשה מעשה זמרי.
זמרי שמו, ונקרא שמו עכן - שעיכן עונותיהן של ישראל.
ג. אם אינו יודע להתוודות כו' רבי יהודה אומר כו' לנקות עצמן.
-ולא כדי וינקו עצמן! שלא להוציא לעז על בתי דינין ועל העדים.
ת''ר: מעשה באחד בן שב''ש שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון זה - לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם.
וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו א''א, שכבר נגזרה גזירה.
אלא: יהרג, ויהא קולר תלוי בצואר עדים.
ומיירי שחזרו בהם העדים -כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד!
אפי' במקום שנותנים טעם לדבריהם כאותו מעשה דבעיא מיכסא).
היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות - מפשיטין אותו את בגדיו.
לר''י האיש מכסין אותו מלפניו, והאשה מלפניה ומאחריה,
וחכ''א האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה.
[דף מה.] גמרא.
תנו רבנן: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, ואשה שני פרקים, בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה.
מאי טעמייהו דרבנן - אמר קרא ורגמו אתו.
מאי אותו? אילימא אותו ולא אותה - והכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא.
אלא מאי אותו - אותו בלא כסותו, הא אותה - בכסותה.
רבי יהודה אומר: אתו בלא כסותו, לא שנא איש ולא שנא אשה.
למימרא דרבנן חיישי להרהורא, ורבי יהודה לא חייש להרהורא? והא איפכא שמענא להו, דתנן: הכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו - נקרעו, ואם נפרמו - נפרמו, עד שמגלה את לבה וסותר את שערה.
רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו!
- אמר רבה: התם היינו טעמא שמא תצא מבית דין זכאה, ויתגרו בה פירחי כהונה.
הכא - הא מקטלא.
וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא - אמר רבה: גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות.
אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא? - אלא אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא - כדשנין.
דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא - אמר קרא ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה, הכא - אין לך ייסור גדול מזה.
וכי תימא ליעביד בה תרתי - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
- לימא דרב נחמן תנאי היא? - לא, דכולי עלמא אית להו דרב נחמן.
והכא בהא קמיפלגי: מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה, ומר סבר: ניחא דגופיה עדיף מבזיוני.
משנה.
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות.
אחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו - הופכו על מתניו, ואם מת בה - יצא.
ואם לאו - השני נוטל את האבן ונותנו על לבו.
אם מת בה - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל.
שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.
גמרא.
תנא: וקומה שלו - הרי כאן שלש.
- ומי בעינן כולי האי? ורמינהו: מה בור שהוא כדי להמית - עשרה טפחים, אף כל כדי להמית - עשרה טפחים!
- אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
- אי הכי ליגבהיה טפי!
- משום דמינול.
אחד מן העדים דוחפו.
תנו רבנן: מניין שבדחייה - תלמוד לומר ירה, ומנין שבסקילה - תלמוד לומר, סקול, ומנין שבסקילה ובדחייה - תלמוד לומר סקול יסקל או ירה יירה, ומנין שאם מת בדחייה יצא - תלמוד לומר או ירה יירה, מניין שאף לדורות כן - [דף מה:] תלמוד לומר סקול יסקל.
ואם לאו עד השני נוטל את האבן.
נוטל? והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אבן היתה שם, משוי שני בני אדם.
נוטלה ונותנה על לבו.
אם מת בה יצא.
- וליטעמיך, תיקשי לך היא גופא: משוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו? אלא: דמדלי לה בהדי חבריה, ושדי לה איהו, כי היכי דתיתי מרזיא.
ואם לאו רגימתו כו'.
והתניא: מעולם לא שנה בה אדם!
- מי קאמינא דעביד? דאי מיצריך קאמינא.
אמר מר: אבן היתה כו', והתניא: אחת אבן שנסקל בה ואחת עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו - כולן נקברין עמו.
- לא צריכא, דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו.
נקברין עמו? והתניא: אין נקברין עמו!
- אמר רב פפא: מאי עמו - עמו בתפיסתו.
אמר שמואל: נקטעה יד העדים - פטור, מאי טעמא - דבעינא יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא.
אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא, הכי נמי דפסילי? - שאני התם, דאמר קרא יד העדים - שהיתה כבר.
מיתיבי: כל מקום שיעידוהו שנים, ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו - הרי זה יהרג!
- תרגמא שמואל בהן הן עדיו.
- ומי בעינן קרא כדכתיב? - והתניא: מות יומת המכה רוצח הוא, אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו - תלמוד לומר מות יומת המכה - מכל מקום.
- שאני התם דאמר קרא מות יומת.
- וליגמר מיניה!
- משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
רוצח - הא דאמרן.
גואל הדם מאי היא? - דתניא גאל הדם ימית את הרצח - מצוה בגואל הדם, ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל - שנאמר בפגעו בו, מכל מקום.
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: ומי לא בעינן קרא כדכתיב? והתנן: היה אחד מהן גידם או אילם או חיגר או סומא או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו - ולא גידמין, והוציאו אתו - ולא חיגרין, ואמרו - ולא אילמין, בננו זה - ולא סומין, איננו שמע בקלנו - ולא חרשין.
מאי טעמא? לאו משום דבעינן קרא כדכתיב? - לא, שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא.
תא שמע: אין לה רחוב - אין נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אין לה רחוב - עושין לה רחוב.
עד כאן לא חלקו, אלא דמר סבר רחובה - דמעיקרא בעינן, ומר סבר רחובה - דהשתא נמי כדמעיקרא דמי.
אבל דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב!
- תנאי היא.
דתנן: אין לו בהן יד, בהן רגל, אזן ימנית - אין לו טהרה עולמית, רבי אליעזר אומר: נותן על מקומו - ויוצא.
רבי שמעון אומר: נותן על שמאלו ויוצא.
משנה.
כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה.
האיש תולין אותו פניו כלפי העם, והאשה פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: האיש נתלה ואין האשה נתלית.
אמר (להן) +מסורת הש"ס: להם+ רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון!
- אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד.
גמרא.
תנו רבנן: והומת ותלית - יכול כל המומתין נתלין, תלמוד לומר כי קללת אלהים תלוי מה מקלל - זה שבסקילה, אף כל שבסקילה, דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרים: מה מקלל - זה שכפר בעיקר, אף כל - שכפר בעיקר.
במאי קא מיפלגי? רבנן דרשי כללי ופרטי, רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי.
רבנן דרשי כללי ופרטי: והומת ותלית - כלל, כי קללת - פרט, אי הוו מקרבי להדדי אמרינן: אין בכלל אלא מה שבפרט, הני - אין, מידי אחרינא - לא.
[דף מו.] השתא דמרחקי מהדדי - אהני לרבויי עבודה זרה דדמי ליה בכל מילי.
ורבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי: והומת ותלית - רבוי, כי קללת - מיעוט.
אי הוו מקרבי להדדי - לא הוו מרבינן אלא עבודה זרה דדמי לה בכל מילי, השתא דמרחקי מהדדי - אהני לרבויי שאר הנסקלין.
האיש תולין וכו'.
מאי טעמא דרבנן? - אמר קרא ותלית אתו - אותו ולא אותה.
- ורבי אליעזר: אותו - בלא כסותו.
- ורבנן: אין, הכי נמי.
אלא אמר קרא וכי יהיה באיש חטא - איש ולא אשה.
- ורבי אליעזר, האי וכי יהיה באיש מאי דריש ביה? - אמר ריש לקיש: ההוא למעוטי בן סורר ומורה - והתניא: בן סורר ומורה נסקל ונתלה, דברי רבי אליעזר!
- אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לרבות בן סורר ומורה.
מאי טעמא - דאמר קרא וכי יהיה באיש חטא - איש ולא בן, חטא - מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום סופו נהרג.
הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
אמר להן רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים כו'.
אמר רב חסדא: לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת - דנין.
והא מעשה דשמעון בן שטח דמיתה אחת הואי, וקא אמרו ליה דאין דנין!
- אלא אי איתמר הכי איתמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות, והיכי דמי - כגון שתי עבירות, אבל במיתה אחת ועבירה אחת - דנין.
מתיב רב אדא בר אהבה: אין דנין שנים ביום אחד, ואפילו בנואף ונואפת!
- תרגמא רב חסדא: בבת כהן ובועלה, או בבת כהן וזוממי זוממיה.
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה.
ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים.
והביאוהו לבית דין וסקלוהו.
לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.
שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
משנה.
כיצד תולין אותו? - משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא, ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו.
רבי יוסי אומר: הקורה מוטה על הכותל, ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין.
ומתירין אותו מיד, ואם לן - עובר עליו בלא תעשה, שנאמר: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגו', כלומר: מפני מה זה תלוי - מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל.
אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי!
אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים.
ולא זו בלבד אמרו, אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה.
הלינהו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו.
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין; אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין.
נתעכל הבשר - מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן.
והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם.
[דף מו:] ולא היו מתאבלין, אבל אוננין.
שאין אנינות אלא בלב.
גמרא.
תנו רבנן: אילו נאמר חטא ותלית - הייתי אומר תולין אותו ואח''כ ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה.
תלמוד לומר: והומת ותלית - ממיתין אותו ואח''כ תולין אותו.
הא כיצד? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו ואח''כ תולין אותו.
אחד קושר ואחד מתיר, כדי לקיים מצות תלייה.
- תנו רבנן: עץ - שומע אני בין בתלוש בין במחובר, תלמוד לומר כי קבור - מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה.
רבי יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה.
ורבנן: תלישה - לאו כלום היא.
כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך כו'.
תניא, אומר רבי מאיר: משלו משל למה הדבר דומה - לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות.
צוה המלך ותלאוהו.
כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי!
צוה המלך והורידוהו.
אמר רבי מאיר כו'.
מאי משמע? - אמר אביי: כמאן דאמר קל לית.
אמר ליה רבא: אם כן, כבד עלי ראשי, כבד עלי זרועי מיבעי ליה!
אלא אמר רבא: כמאן דאמר קיל לי עלמא.
- האי מיבעי ליה לגופה!
- אם כן נימא קרא מקלל מאי קללת.
- ואימא כוליה להכי הוא דאתא!
- אם כן נימא קרא קלת - מאי קללת - שמע מינה תרתי.
ולא זו בלבד כו'.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה - תלמוד לומר כי קבור תקברנו - מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה.
איכא דאמרי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין - תלמוד לומר כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה.
אמר ליה שבור מלכא לרב חמא: קבורה מן התורה מניין? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי.
אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי.
דאיבעי ליה למימר כי קבור - דליעבד ליה ארון.
תקברנו - לא משמע ליה.
- ונימא מדאיקבור צדיקי!
- מנהגא בעלמא - מדקבריה הקב"ה למשה!
- דלא לישתני ממנהגא.
תא שמע: וספדו לו כל ישראל וקברו אתו - דלא לישתני ממנהגא.
לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו - דלישתנו ממנהגא.
איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא? - למאי נפקא מינה? - דאמר: לא בעינא דליקברוה לההוא גברא.
אי אמרת משום בזיונא הוא - לא כל כמיניה.
ואי אמרת משום כפרה הוא - הא אמר לא בעינא כפרה, מאי? - תא שמע: מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה - צדיקי לכפרה צריכי? - אין, דכתיב אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
תא שמע וספדו לו כל ישראל וקברו אתו, ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה - הנך נמי ליקברו, כי היכי דתיהוי להו כפרה!
- האי דצדיק הוא - תיהוי ליה כפרה, הנך - לא ליהוי להו כפרה.
תא שמע: לא יספדו ולא יקברו!
- דלא תיהוי להו כפרה.
איבעיא להו: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי? [ח]–נפק''מ א. כשביקש שלא להספידו. ב. להוציא שכר מיורשין
א. ת'''ש: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, אם משום יקרא דחיי וכי מפני יקרת אברהם משהו לשרה ודחי' דשרה ניח''ל שייקרו את אברהם
ב. ת''ש: וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ, אי משום יקרא דחיי הוא - הנך בני יקרא נינהו? -ודחי' דנ''ל לצדיקים דמייקרי בהו אינשי.
ג. ת''ש: לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לא נח לצדיקים שמכבדים הרשעים אף שקרובים
ד. ת''ש: בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך, ואי משום יקרא דחיי הוא מאי נפק''מ
- ה''ק יתייקרו בך ישראל, כפי שאתה התייקרת באבותיך.
קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת סנהדרין · הדף היומי היום