סוטה דף מה עמוד ב

פרק תשיעי

ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות

א"ל תניתוה: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו ע"ג חבירו ושכחו

-ת''ק: התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה;

מר"ש: שניהן אינן שכחה, תחתון מפני שהוא טמון, עליון מפני שהוא צף;

סברוה: דתנאי כר"י ד'בשדה' פרט לטמון, וחלקו אי מין במינו הוי טמון, או לא.

אלא: אי ס''ל כר"י דכ"ע מין במינו הוי טמון, ונחלקו בר"י ורבנן, דרשב"י כר"י.

והך: דע"ג חבירו, הא אפי' בעפר ובצרור,

ולהודיעך כחו דר"י דאפי' מין במינו הוי טמון.

ת"ר: 'חלל' - ולא חנוק, ולא מפרפר, 'באדמה' - ולא טמון בגל,

'נופל' - ולא תלוי באילן, 'בשדה' ולא צף על פני המים;

ר''א: בכולן, אם היה חלל - עורפין.

תניא אמרו לר''א: אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין?

אלמא 'חלל' - ולא חנוק, ה"נ באדמה - ולא טמון בגל,

'נופל' - ולא תלוי באילן, 'בשדה' - ולא צף על גבי מים.

ור"א-: חלל יתירא כתיב.

נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה ע"ז- ד'כי ימצא' פרט למצוי.

או לעיר שאין בה ב"ד. דבעינא זקני העיר וליכא.

ומודדין רק לעיר שיש בה ב"ד וקמ''ל דתמיד ד'ולקחו זקני העיר ההיא'

נמצא מכוון בין שתי עיירות ר''א: שתיהן מביאות שתי עגלות

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.

נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר

לר"א: מוליכין הראש אצל הגוף, ר''ע: הגוף אצל הראש.

מאין היו מודדין?

ר''א: מטיבורו, ר"ע: מחוטמו, ראב''י: ממקום שנעשה חלל, מצוארו.

טעם ר''א: דס''ל: אפשר לצמצם ואפילו קרובות.

ד. ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.

דלרשתה, וס"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים.

ד. נמצא ראשו במקום כו'.

וחלקו: לא לענין מדידיה דבסיפא להדיא קתני מאין היו מודדין

אלא כרי"צ: במת מצוה קנה מקומו וה"ק: לקוברו קנה מקומו,

וכשנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר

לר"א: מוליכין הראש אצל הגוף, שגופו במקומו נפל וראשו נתנתק ונפל

ולר"ע: מוליכין הגוף אצל הראש שראשו היכן שנפל נפל וגופו הוא דנייד.

ד. מאין היו מודדין.

וחלקו: אי עיקר חיותו באפו או בטיבורו

ולא כהני תנאי: דולד נוצר מראשו 'ממעי אמי אתה גוזי', ואומר: 'גזי נזרך והשליכי וגו

ולאבא שאול: מטיבורו, 'ומשלח שרשו אילך ואילך',

- דאפי' אבא שאול: רק לענין יצירה, שנוצר מאמצעו אבל חיותא לכו''ע באפו,ד'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו'.

ד. ראב''י ממקום שנעשה חלל, מצוארו.

ד'לתת אותך אל צוארי חללי רשעים'.

נפטרו זקני ירושלים והלכו להן.

זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה, ומורידין אותה לנחל איתן, איתן כמשמעו קשה, אף שאינו איתן כשר, ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה;

ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.

זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.

וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן? אלא, שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה).

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת סוטה · הדף היומי היום