סוטה דף מו עמוד ב

פרק תשיעי

ללימוד אינטראקטיבי: המקור המנוקד, פירוש הגמרא, חזרה ושאלות

ג. ומורידין אותה אל נחל איתן, איתן כמשמעו - קשה.

ת"ר: לאיתן קשה- ד'איתן מושבך ושים בסלע קנך',

ואומר: שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ;

אחרים אומרים: איתן -ישן- ד'גוי איתן הוא גוי מעולם הוא'.

ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.- עריפה עריפה מחטאת העוף

ג. ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד.

ת"ר: 'אשר לא יעבד בו ולא יזרע' רי''א; לשעבר דאשר לשעבר משמע,

[דלא כתיב ולא יעובד]

רבי יונתן: להבא, דאשר ריבוי הוא, [ולא כתיב אשר לא נעבד]

ג. ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.

ת"ר: 'אשר לא יעבד בו ולא יזרע'- זריעה, 'אשר לא יעבד בו' לשאר עבודות

א"כ: 'ולא יזרע' לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל שהוא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע.

ואשר ריבוי הוא ולכך לא אמרי' דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דזריעה ולא לדבר אחר!

ג. זקני העיר רוחצין ידיהן כו'.

ת"ר: 'וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל' - על מקום עריפתה של עגלה;

ואמרו: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו' - וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

תניא מר''מ: כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, ד'ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד',

וכתיב: 'ויראם את מבוא העיר', ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו;

'וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה' תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ לחומה והן מתים;

ודברים ק"ו: ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו - גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו – עאכו"כ.

במה הראה להם? חזקיה: בפיו עקם להם, רי''ו: באצבעו הראה להם.

ת"כ דרי"ו: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

ריב''ל: המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, ד 'כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך'.

ריב"ל: בשביל ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם, ד'ויצו עליו פרעה אנשים וגו' - נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, ד'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'.

רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר - אינו ניזוק.

רבינא ליווה לרב''י: ד' אמות בעיר, נזדמן לו היזק וניצל.

ת"ר: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, חבר לחבר - עד תחום שבת,

תלמיד לרב - אין לו שיעור - עד פרסה. אבל רבו מובהק ג' פרסאות

ר"כ: ליווה לרשב"א מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל; כשהגיע לשם

א"ל: וודאי דאמריתו: אותם דקלים דבבל מימות אדם הראשון?

א"ל: הזכרתני דאריב"ח 'בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם'? וכי מאחר שלא עבר היכן ישב? אלא, ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לא נתישבה.

רב מרדכי: ליוה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא.

רי"ו מר"מ: כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, ד'ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח', אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום.

ר"א: 'ונערים קטנים' ר"א: שמנוערים מן המצות, קטנים שהיו מקטני אמנה.

תנא: נערים היו, ובזבזו עצמן כקטנים.

מתקיף רב יוסף: ושמא על שם מקומן! מי לא כתיב: 'וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה', וקשיא לן: נערה וקטנה! ואר''פ: קטנה דמן נעורן!

-: שם לא מפרש מקומה, כאן מפורש מקומן.

'ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'

רב: ראה ממש, כרשב"ג: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני;

ושמואל: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים;

ורי''נ: בלורית ראה להן כאמוריים;

ורי''ו: ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה.

לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

קיצור התלמוד הבבלי: שלד הסוגיה בלבד, בלי ניקוד בעמוד זה. בחן את עצמך על מסכת סוטה · הדף היומי היום